נאום חנניה- הכהן הגדול, בהר הבית, בירושלים

בודאי היתה יפה לי מיתתי ובלבד שלא הייתי רואה את בית ה' מלא תועבות כאלו ומקומותיו הקדושים שאסורים בכניסה דחוסים לעייפה ברגלי מרצחים! ואילו אני הלובש הבגדים הנכבדים ביותר, אני הנושא את הנכבד ביותר שבשמות הכבוד- חי וקיים ודבק בחיים ואיני מקווה למוות נהדר לעת שיבתי.

הלוואי והייתי הולך יחידי וכמו במדבר הייתי מוסר נפשי עבור ה'.

למה אחיה בין עם שאינו מרגיש בצרות ושאבד רצונו לטפל בפורענות שבידיו.

שודדים אתכם-ואתם נכנעים, מכים אתכם ואתם שותקים ואין אדם מעז להאנח בפרהסיה על הרוגו.

 

 איזו עריצות מרה! אך למה אני מגנה את העריצים? האם לא נתחשלו על ידכם ועל ידי יאושכם?  האם לא אתם גרמתם למספרם הגדול בשתיקה ששתקתם כשהתאגדו לראשונה ועדיין היו מתי מעט וכשעמדתם באפס מעשה הבאתם עליכם את הנשק שהזדיינו בו.

הייתם צריכים לקצץ את התקפותיהם מיד בהתחלה, כשהשפילו בחוצפה את האצילים, במקום זה עודדתם באזלת ידיכם את הנבלים למעשי שוד. כי כשהבתים נשדדו לא נשאר דבר ומשום כך שמו את ידיהם גם על בעליהם  וכשהללו נגררו באמצע העיר לא קם אחד להגנתם.

ואחר כך הוסיפו וייסרו אותם בחרפת האזיקים ששמו על ידיהם של אלו שאתם הסגרתם אותם.

אני נמנע מלומר כמה מהם ומי הם , אבל הללו אף על פי שלא היו נאשמים ולא עמדו לדין- אף אחד לא עזר להם במאסרם.

ומה עלה בסופם? ראינו אותם נהרגים.

אנו עצמנו ראינו כיצד בחרו לקורבן כמתוך עדר בעלי-חיים נאלמים את המובחרים ביותר.

אף על פי כן לא הרים אדם קול ולא כול שכן שלא הניע יד ימינו.

כתרו נא זעיר! כתרו נא זעיר ! כך אני אומר.

ראינו אותם מחללים מקדשכם ואחרי שאתם בעצמכם הנחתם כול שלב בסולם חוצפתם שלך בריות שפלות אלו שיעלו בהם-מה לכם כי תלינו כשהם עולים לפסגה? אמנם בודאי היו ממשיכים ועולים לפסגות גבוהות יותר אילו נשאר להפוך דבר שהוא גדול מהמקדש. אמנם כן, הם השתלטו על המקום    המבוצר ביותר שבעיר.

(מעתה נדבר על המקדש כעל מבצר או מצודה)-אבל כשהעריצים התבצרו בתוך תוככם וכשאתם צופים באויב שבפסגה, מה אתם חושבים לעשות? מה הם הדברים המלהיבים רוחכם? שמה אתם מצפים לרומאים שיביאו עזרה למקומותינו הקדושים? האם לידי כך הגיע העיר?

הגענו לשפל כזה שאפילו אויבנו צריכים לרחם עלינו? הלעולם לא תתקוממו, הסבלנים מאין כמוכם ותפנו עצמכם נגד המגלב, כשם שחיה עושה לפעמים, כדי להנקם באלו שמלקים אתכם? האם לא יעלה כול אחד מכם על דעתו, את צרותיו? האם לא תחזיקו לנגד עינכם כול מה שעמדתם בהם כדי לעורר את נפשכם להנקם בהם?

שמא אבד לכם הרגש היקר ביותר והטבעי ביותר-התשוקה לחירות? כלום נעשינו אוהבי אבדות ואוהבי אדונים כאילו קיבלנו את השעבוד בירושה מאבותינו.

לא כן, הללו ניהלו מלחמות קשות וגדולות למען עצמאות ולא נכנעו לא ליוונים ולא למצריים וסירבו להשמע לפקודותיהם .

ועכשיו מלחמה זו עם הרומאים , לא אדון עכשיו אם מלחמה זו תועלת יש בה אם ריווח, או להיפך.

אבל איזה נימוק יש להם? האם לא החירות? אם אין אנו סובלים את אדוני העולם המיושב-את עריצי בני עמנו נסבול? אם משועבדים לאדון מן החוץ אפשר לייחס הדבר למזל שפעם אחת לא שיחק לנו.

ואילו אם נכנעים לבני בליעל מאותה מדינה הרי זו עבדות שפלה שבמתכוין.

ומאחר שהזכרתי את הרומאים, לא אסתיר אתכם את מה שעלה בדעתי בשעה שאני מדבר וחזרתי והרהרתי בדבר: שאפילו אם נכבש על ידיהם, אל אפתח פה לשטן!-לא נסבול פורענות קשה יותר מזו שכבר גרמו לנו אנשים אלו.

ייבש מקור דמעותינו כשאנו רואים מצד אחד את נדבות הרומאים המונחים בתוך חצרות מקדשינו ומאידך את שלל בני עמנו שרצחו וגם ירשו את אצילי המטרופולין וטבחו אנשים שאפילו הרומאים לא היו נוגעים בהם אילו ניצחו.

הרומאים לא עברו מעולם את התחום המותר לטמאים ומעולם לא עברו על אחד ממנהגינו המקודשים, אלא היו מסתכלים מרחוק באימה על הכתלים המכתרים את מקדשינו-ואילו אנשים שנולדו בארץ הזאת ונזונו מתורתינו ובשם ישראל יכונו יתהלכו באופן חופשי במקומות הקדושים וידיהם חמים מדם בני ארצם? אחרי כול זה כלום ירתת אדם מהמלחמה עם הזרים והאויבים שבאומה? הרי הם נוחים הרבה יותר מהעם שלנו  .

ואם נמצא לומר, הרי הרומאים מקיימים התורה ואילו אויביה הם בתוך החומות.

בטוחני שאת אופיים החשוך של הקושרים נגד החירות-שאי אפשר להעלות על הדעת עונש הראוי להם, אתם יודעים יפה משעה שעזבתם את ביתכם ועד שלא פניתי אליכם בדברי אלו הייתם מלאים זעם עליהם בעטיים של מעשיהם הרעים שסבלתם מהם.

אפשר שרובכם נפחדתם ממספרם ומעזותם ומהיתרונות שהם מנצלים בתוקף מעמדם .

אלא שכשם שהללו קמו בגלל אדישותכם-כך ילכו ויגדלו ככול שתוסיפו לשהות.

אמנם מספרם הולך וגדל מיום ליום  כי כול רע למינו הולך, עזותם גוברת על ידי כך שעדיין לא נתקלו בהתנגדות.

ובודאי יפיקו תועלת ממעמדם העליון כשישתמשו ביתרון ההתכוננות אם ניתן להם שהות.

אבל האמינו לי, אם נעלה עליהם להתקפה- המצפון ישפיל את רוחם ויתרון של עמדה גבוהה יתבטל על ידיד ההיגיון.

יתכן שהשכינה , שהתריסו כנגדה, תהפוך את הבליסטראות שלהם כלפיהם והנשק שלהם עצמם יביא אובדן על הנבלים הרשעים.

נצא כנגדם-והרי הם אבודים ועומדים.

ואם יש סכנות כול שהן בדבר- הרי דבר נאה הוא למות ע"י השערים המקודשים ולהגן על כבוד ה' והמקדש, אם לא על חיי הנשים והילדים.

אך אני אסייע בכם מכול מעייני וידי ולא אשייר כול מחשבה להבטיח לכם את הביטחון ולא תראו אותי חס על עצמי.

.

מתוך ספרו של יוספוס פלאביוס, מלחמות היהודים ד' פרק ג'