נאום אספסיינוס ללוחמיו, לאחר התבוסה בגמלא

ככול הכול, הוסיף ואמר , הרגתם רבואות יהודים,

ואילו אתם פרעתם מס זעיר לאלילה. כשם שסימן רע לו לאדם, אם הוא שמח שמחה יתירה בשעת הצלחתו- כך אין זה ממידת גברים , ליפול בשעת צרה, כי המעבר בשניהם.

 גמלא

 ואיזה חייל טוב , זה שהוא מפוכח כשהשעה משחקת לו כדי שיקבל ברוח טובה את הפורענות, אם יעמוד בפניה. מה שאירע עכשיו, לא אירע מפני חולשת עצמו, ולא מפני גבורתם של היהודים, אלא הקרקע הקשה היא שגרמה לניצחון היהודים ולכישלון שלנו.

יש לגנות את חשק הלחימה שלכם שלא היה מחושב. כי בשעה שהאויב נסוג לשטח גבוה הייתם צריכים לעצור ברוחכם ולא לגלות עצמכם לסכנות שהיו תלויות על ראשיכם מלמעלה.

בהיותכם שליטים על העיר התחתונה הייתם יכולים למשוך אליכם את הבורחים קמעא , קמעא ובמארב, למאבק בטוח על קרקע יציבה.

מרוב בהילותכם אחר הניצחון הסחתם את דעתכם  מביטחון עצמכם.

חוסר זהירות ובהילות שגעונית הם זרות לנו, הרומאים, שאנו מכלכלים עניינו על פי היגיון וסדר.

מדה של ברבריים היא זו ובגללה בעיקר, נוצחו היהודים..

עלינו לחזור לגבורתנו העצמית.

וצרה זו מוטב שתביא אותנו לידי כעס כשתביא אותנו לידי ייאוש.

הנחמה הטובה ביותר יחפש כול אחד בזרוע עוזו, כי בכך תנקמו את נקמת המתים ותענישו את האנשים שהרגו אותם..

אני עצמי אהיה שקוד  להוביל אתכם ראשון, נגד האויב, בקרב זה וכמוהו בכול קרב אחר ולהיות האחרון בנסיגה.