ים האספלט

טבעו של ים האספלט (=ים המלח) ראוי אף הוא לעמוד עליו.

מימיו מרים ובלתי פוריים כפי שאמרנו קודם.
אבל מחמת נוחותם, הם מציפים על גבם אפילו את הדבר הכבד ביותר שזורקים בהם.
וקשה לצלול עד הקרקע, אפילו במתכוון.

ים האספלט (=ים המלח)

וכשבא אספסיינוס לבדוק את הים הוא ציווה להטיל לתוכו כמה אנשים שלא ידעו לשחות , כשידיהם קשורות לאחוריהם.
ולבסוף צפו כולם ועלו על פני המים, כאילו נדחפו כלפי מעלה ע"י הרוח.

אף שינוי צבע הים מפליא.
שלוש פעמים ביום  משנה הים את  מראהו והוא משקף  בצורה שונה את קרני השמש.

ועוד, בכמה מקומות מציף הים גושי אספלט שחורים שהם צפים על פני  המים והם  דומים לשוורים  שראשיהם נטולים .
העושים בים חותרים עד אותם הגושים והם תופסים את הגושים ומושכים אותם לתוך סירותיהם.

אבל אחרי שהם ממלאים את הסירות, אין דבר קל לפרוק את מטענם, מחמת טבעם הדביק והצמיגי, נדבקים הם לסירה ואי אפשר להפרידם אלא ע"י דם הנפרש מהאישה בכול חודש וע"י מי רגליה, בלבד.

חומר זה מועיל לא רק לבניית אניות, אלא אף משמש לרפואת הגוף ומשמש סממן בכמה תרופות.

אורך הים חמש מאות ושמונים איצטדיות, הנמדדים מצוער אשר בערביה ורוחבו מאה וחמישים.

העיר סדום קרובה לים.

תפוח סדום

בימי קדם הייתה עיר מבורכת בפרותיה ובריבוי עריה, אבל עכשיו שרפה כול ארצה.

אומרים שבגלל עוונותיה, נשרפו תושביה ע"י קרניים.
ובאמת נשתיירו עדיין עקבות של האש האלוהית וצלן של חמש ערים.

וכן אפשר לראות אפר המתחדש בתוך הפרות , שמראייהם החיצוני דומה לפרות הראויים לאכילה, אבל אחרי שקוטפים אותם ביד הם נמסים ונעשים עשן ועפר.

עד כדי כך מתאשרות האגדות על ארץ סדום ע"י מראה עיניים.

העיר יריחו ומעיין אלישע

יריחו שוכנת במישור, אבל  היא חולשת על רכס הרים צחיח שאורכו עצום, לצד צפון הוא נמשך עד סקיתופוליס (=בית שאן) ובצד דרום עד אזור סדום וירכתי ים האספלט (=ים המלח).

אזור הררי זה הוא לא טבעי ובלתי מיושב, מפני שאינו עושה פירות.

רכס שני נמצא מולו והוא חופף את הירדן.
הוא מתחיל ביוליה שבצפון והוא נמשך במקביל לרכס הראשון לצד דרום עד סומורא שגובל עם פטרה שבערביה.
רכס זה כולל גם את המקום הנקרא, הר הברזל, הנמשך עד מואב.

השטח המובלע בין שני רוכסי הרים אלו נקרא המישור הגדול.
הוא נמשך מהכפר גינבריס עד ים האספלט, ארכו אלף ומאתיים איצטדיות ורחבו מאה ועשרים.

הירדן חוצה אותו ויש בו שני ימים: ים האספלט וים טבריה.
הם מנוגדים בטבעם.
הראשון מלוח ואינו עושה פירות והשני מתוק ועושה פירות.

בימות החמה לוהט המישור ומפני השרב העצום נעשה האוויר משכל, כי הוא מחוסר מים, חוץ מהירדן ומשום כך משגשגים פרדסי התמרים השתולים על גדות הירדן והם מלאי פירות ופחות מהם- אלו הנמצאים בריחוק מקום.

אבל סמוך ליריחו נמצא מעיין שופע שערכו רב מאוד להשקאה.
המעיין זורם אל על סמוך לעיר הקדומה שהייתה הראשונה בין ערי הכנעני שנפלו בידי יהושע בן נון, שר צבא ישראל.

מעיין אלישע

לפי המסורת היה מעיין זה משדף בימי קדם את פרי האילן והאדמה ואף גרם לנשים שיפילו והיה מביא חולי והרס לכול אחד ואחד, עד שבא נביא אחד ושמו אלישע, שהיה תלמידו של אליהו והוא טיהר את המעיין ועשהו מקור בריאות ופיריון.

הוא היה אורחם של בני יריחו ונהגו בו בעין יפה שאין למעלה הימנה והוא גמל להם על טובם והטיב להם ולעירם בטובה נצחית, כי הוא יצא אל המעיין הזה והטיל לתוך הזרם כלי חרס מלא מלח ואז הרים ידו לשמיים ונסך נסכי רצון לקרקעיתו.

הוא ביקש שהאדמה תמתיק את המעיין ותפתח גידין (=צינורות) מתוקים יותר ומהשמים ביקש למזג את מימיו באוויר פורה יותר ולהעניק לתושבים פרות בשפע, וולדות שיקומו תחתם ואספקת מים בלתי פוסקת ליבולם כול זמן שיחזיקו ביושרם.

תל יריחו

בתפילות אלו (בצירוף עבודת-כפיים רבה מתוך זריזות), החזיר את הנהר למוטב והמים שבתחילה היו משכלים ומביאים רעב- נעשו מכאן ואילך מקור לפוריות ושפע.

וכוחו גדול כול כך בהשקעה  שאם רק מטפיח את הקרקע הוא מפרה אותה יותר ממים אחרים השופעים ועומדים זמן מרובה.
ולכן קטן שימושו של פלג זה ומרובה תועלתו ואילו מים אחרים מרובה שימושם ותועלתם פחותה.

ואומנם מעיין זה משקה שטח מרובה מכול המעיינות והוא מחלחל למישור שארכו שבעים איצטדיות ורוחבו עשרים אצטדיות והוא מפרנס בתוך השטח הזה את הגינות הנאות והמשופעות ביותר.

הדקלים השותים את מימיו, שונים זה מזה בטעם ובסגולות הרפואה שבהן: המין העשיר שביניהם, אם כובשים אותו הוא מוציא דבש לרוב, שאינו נופל בהרבה משאר הדבש בארץ.

הארץ מוציאה את צרי השרף וכן את הקיפרוס והמור שמוקירים אותו יותר מכול פרי אחר.
לא אטעה אם אכנה מקום זה בשם "אלהי", כי בו גדלים בשפע הצמחים הבלתי מצויים והנאים ביותר.

כי לגבי שאר פירותיו לא קל יהחה למצוא מקום דומה  לו בעולם היישוב.
כול כך מרובה בגוונים היבול שהוא מעלה.

לפי דעתי הגורם לכך הוא האוויר וכוח הפיריון של המים: האחד מנביט את הנטעים וגורם להם שיתפשטו והלחות נותנת להם היכולת להכות שורש חזק ומספקת להם חיות בימות החמה כשהאיזור הסובב אותם יבש כול כך שהאדם יוצא בדוחק מפתח ביתו.

את המים שואבים לפני הנץ החמה ואז מניחים אותם באוויר ונעשים קרים כול כך עד שטבעם נעשה ההיפך מזה של האוויר הסובב אותם.
וכנגד זה המים בחורף נעשים חמים ונעים מאוד למי שרוחץ בם.

יתר על כן, האקלים הוא כה נוח שהתושבים לובשים פשתן בשעה שהשלג נופל בשאר חלקי יהודה.
המרחק מירושלים הוא מאה וחמישים איצטדיות ומהירדן- שישים.

השטח שבין יריחו וירושלים מדברי וסלעי.
השטח עד לירדן וים האספלט נמוך יותר, אף על פי שאף הוא פראי וצחיח.

ובעניין מקומה של יריחו שהוא מקום עידונים שאין כמוהו, דיברנו כול הצורך.

אספסיינוס, על מלחמת האחים בירושלים

ה' בא לעזרתנו שסכסך את אויבנו זה בזה, אבל גלגל  חוזר בעולם והיהודים יתעשתו מרוב עייפות או מתוך חרטה על מלחמת האזרחים.

אתם משתוקקים להציג לראווה , כמו בתאטרון, את  זריזותכם ואת נשקכם, לא בלי סכנה ואין אתם מביטים לא למועיל ולא לביטחון.

אם מישהו סבור שהניצחון בלי קרב מאבד מזוהרו, חייב לדעת כי ניצחון שמשיגים מתוך חיבוק ידיים עדיף על זה שמשיגים על ידי חוסר הודאות של הנשק.

ואומנם, הללו שמגיעים לאותה מטרה מתוך כיבוש עצמי ותבונה, אינם פחות ראויים לאותו הכבוד מאותם שהשיגוה בפעולה.

יתר על כן, בעוד האויב מדלדל והולך, הרי הצבא שלו יגבש את כוחו לאחר עמלו הבלתי פוסק ובשירותו יהיה יותר רענן.

ועל הכול, אין השעה כשרה ליתן את הדעת לכבוד של ניצחון מזהיר.

כי היהודים אינם עסוקים בהתמדה בהזדיינות ולא בהקמת ביצוריהם ולא בגיוס חילות עזר.

במקרה זה היה כול עיכוב מביא נזק לאחראים לו.

ואילו היהודים מסכנים את מפרקתם במלחמת אזרחים וריב.

והם סובלים יום יום פורענות קשה מזו שהם (=הרומאים) היו מייסרים אותם בה אחרי המפלה, אילו התקדמו להתקפה.

לפיכך , אם עיניהם נשואות לביטחון, יש להניח לנפשם את היהודים הללו המשמידים זה את זה.

ואם דעתם על הפרסום הגדול שבמבצע, הרי אינם רשאים לשים ידם על החולים המוטלים בבית , מפני שיאמרו הבריות בצדק: לא להם הניצחון אלא למלחמת האחים.