"בוודאי טעיתי בחושבי שאמיצי לב שותפים עמי במערכה על החירות, שגמרו אומר לחיות חיים נאים או למות ובאמת אין אתם שונים מפשוטי העם, לא בגבורה ולא בהעזה, אתם שמרתתים אפילו ממיתה כזאת העשויה להציל אתכם מהרעות הגדולות ביותר, אתם החוששים מדבר שלגביו אין אתם צריכים להסס ולא להמתין ליועץ, שכן, מימות עולם, עד שלא נפתחו עינינו, היו דברי האבות והאלוקים מלמדים אותנו תדיר- ודבר זה אישרו אבותינו במעשיהם ובמחשבותיהם הנעלות- שהחיים הם אסונו של האדם ולא המוות.
כי הוא המעניק חירות לנפשות ונותן להן רשות לעבור למשכן הטהור, ששם אינן סובלות שום ייסורים;
ואילו כול זמן שהם כבולות בגוף-תמותה והן מוכתמות בכול רעותיה, הרי הן מתות, אם נדבר בלשון אמת, שהרי אין נאה לאלוקי להתחבר עם דבר שהוא בר מיתה.
אמנם, גדול כוחה של הנפש, אף אם היא כלואה בגוף; שהרי היא עושה אותה קיבול שלה, היא מניעה אותה באין רואים והיא משנעת אותה רחוק במעשיה, הרבה יותר משהיא ראויה על פי אופיה שהוא בר מיתה.
אף על פי כן, כשהיא משתחררת מהכובד שהיה מושך אותה למטה מהארץ ומחברה לשם, היא חוזרת למקומה הראוי לה ואז היא זוכה לכוח מאושר ולעצמה ללא מצרים.
והיא בלתי נראית לעולם בעיני בשר, כה' בכבודו ובעצמו; שהרי היא בלתי נראית אפילו בעודה בתוך הגוף; היא באה באין רואים והיא מתרחקת באין רואים.
ועל פי טבעה היא היחידה ובלתי נפסדת, אבל היא משמשת גורם של שינוי בתוך הגוף.
שכן לאמתו של דבר, כול זמן שהנשמה נוגעת בו חי ומשגשג; ואילו כול דבר שהנשמה נפרדת ממנו נובל ומת; עד כדי כך שופע בקרבת האלמוות.
תבוא השינה ותשמש לכם למופת לדברי; בה אין הנפשות מוסחות ע"י הגוף; והן מתענגות על מנוחה נעימה כשהן ברשות עצמן, והן מדברות על השכינה מתוך קירבתן עמה; משוטטות בעולם ומספרות מראש דברים שעתידים להיות.
כלום יפחדו ממוות אותם שהם מקדמים באהבה את מנוחת השינה?
וכלום אין זו איוולת להיות בין מבקשי החירות בשעת חיים ולבעוט בנצחי?
וכשם שאנחנו התחנכנו בבית, עלינו לתת דוגמה לאחרים להיות נכונים למוות; ואם יש גם צורך לביסוס הדבר באמונתם של אחרים, נסתכל על ההודים, שהם בקיאים בתרגילי הפילוסופיה ואף על פי שהם אמיצים, הם סובלים את תקופת החיים על כורחם בהכרח מחמת הטבע והם משתדלים שנשמותיהם ישוחררו מגופותיהם; ואף על פי ששום פגע אינו דוחף אותם ואינו מגרש אותם החוצה.
הם מודיעים לחבריהם שהם עומדים להיפטר מהעולם, מתוך שהם מתגעגעים לחיי נצח ואין שום איש שיעכב בעדם.
הללו סובלים את תקופת החיים כאילו מתוך פולחן של חובה שהם חבים לטבע, אבל הם שוקדים להתיר את נפשותיהם מגופותיהם; ואף על פי ששום רעה אינה מגרשת אותם- מתוך ארגון לחיי נצח הם מודיעים לחבריהם שהם עומדים לצאת מהעולם.
ואין אדם שיעכב בידם. אלא כולם כאחד מברכים אותם וכול אחד מוסר בידם שלחיות לאהוביהם; עד כדי כך יציבה ומאומתת אמנותם שיש קשר ואימון בין הנשמות.
ואז אחרי שהם שומעים את התפקידים שנמסרו להם , הם מוסרים את גופותיהם לאש וכך תיפדה הנשמה מהגוף בתכלית הטהרה והם גוועים מתוך ההימנונות.
אמנם, יקיריהם מלווים אותם למות ביתר חפץ מזה של שאר בני האדם שמלווים את חבריהם למסע הארוך.
כי הם בוכים על עצמם, אבל הם מחשיבים אותם כמאושרים כי הם זוכים עכשיו בחיי נצח.
כלום אין זו בושה לעצמנו שדעתנו שפלה מזו של ההודים ועל שאנו גורמים בושה לחוקי אבותינו בזה שאנו נעדרים אומץ לב.
אותם חוקים שהם מביאים קנאה בלב כול הבריות?
וכיצד גרם הנשק הרומאי מיתה ליהודים שהיו דרים בקיסריה? לינק
והרי הללו לא העלו על דעתם כלל למרוד ברומי, אלא היו חוגגים את יומם השביע בשעה שהסתער עליהם ההמון וטבח אותם ואת נשיהם ובניהם ולא חלקו כבוד כל שהוא לרומאים, שהיו רואים אויבים רק בנו שמרדנו בהם.
ואם יאמר אדם שאנשי קיסריה היו שרויים תמיד במחלוקת עם היהודים שהיו דרים ביניהם וניצלו את שעת הכושר כדי להשביע את איבתם הישנה, מה נאמר איפה על יהודי סקיתופוליס (=בית שאן) שהעזו לעשות בנו לטובת היוונים, אבל הם סירבו להתאחד עמנו, עצמם ובשרם, ללחום נגד הרומאים? לינק
אמנם כן, הרבה תועלת הביאה נדיבות לבם ונאמנותם לבני סקיתופוליס!
הם טבחו אותם ואת משפחותיהם באופן מר; זה היה השכר שקיבלו תמורת נאמנותם; כי הם מנעו משכניהם את הגורל שהיה צפוי להם מידנו והם עצמם נפגעו על ידם, כאילו היו הם שזממו לבצעו.
יארך הזמן לפרט עכשיו לחוד, שהרי אתם יודעים שמבין ערי סוריה, לא הייתה אחת שלא הרגה את תושביה היהודים והיו עוינים אותנו יותר מהרומאים. לינק
וכך ערכה דמשק טבח מזוהם ביותר מבלי שהייתה יכולה אפילו להמציא אמתלה ממשית והרגה 18,000 יהודים יחד עם משפחותיהם.
ואלו שנהרגו במצרים בעינויים, כפי ששמענו אפשר שעולה על 60,000.
אפשר שיהודים אלו אבדו מפני שהי וצריכים להילחם על אדמת ניכר באויבם.
אבל תנו דעתכם לכול אלו שהכריזו מלחמה על רומי בשטח שלהם: איזה דבר היו חסרים שהיה בכוחו להפיח בהם תקוות לניצחון וודאי?
נשק, חומות, מצודות שאי אפשר לכבשן ורוח עשויה בלי חת נגד כול סכנה במלחמה למען החירות; דברים אלו עודדו את כולם למרוד.
אבל דברים אלו היו מספיקים לזמן קצר ואחרי שהפיחו בנו תקוות, התברר שלא היו אלא ראשיתן של סכנות גדולות יותר.
כי כולם נוצחו וכולם נפלו שדודים לפני האויב ולא בשביל התשועה שהיו מתכוננים לה, אלא בשביל ניצחון מפואר יותר של הרומאים.
הללו שנפלו בקרב ראויים לתהילה שהרי הם מתו בשעה שהגנו על חירותם ולא בשעה שבגדו בה; אבל מי לא ירחם על ההמונים הנופלים בידי הרומאים?
מי לא ימהר למות בטרם יסבול את זה שהם סבלו?
מהם שנספו תוך עינויים ועונו באש ובמקלות; אחרים נבלעו חציים ע"י חיות והושארו בחיים לארוחה שנייה של החיות, אחרי שסיפקו שעשועים וספורט לאויביהם.
אבל אלו שנשארו בין החיים יש לראות בהם, האומללים ביותר, שפעמים רבות ייקחם והוא סירב.
והיכן אותה עיר גדולה, המטרופולין של כול האומה היהודית, שהייתה מבוצרת במערכות כאלו של חומות והייתה מוגנת במצודות כאלו ובצריחים גבוהים שבקושי הכילו את כלי זינם שהכינו והחזיקה רבבות לוחמיה.
מה עלתה לה לעיר שלפי אמונתנו ה' הוא שייסדה?
היא נעקרה ונסחפה וכמצבת זיכרון לא נשאר לה אלא מחניהם שהרגוה: ישישים עלובים יושבים על יד אפרם של המקומות הקדושים וכמה נשים שהאויב קיימן לצורך התועבות המבישות ביותר.
מי מאיתנו המעלה בלבו את הדברים האלו עדיין מבקש לראות את פני החמה, אף אם הוא יכול לחיות בלי סכנה?
מי הוא מוג לב כזה שאינו מצטער על כך שהוא עדיין חי לעת כזאת?
הלוואי והיינו מתים לפני שראינו את העיר הקדושה הרוסה עד היסוד בה ולפני שהיכל הקודש נעקר מיסודו ברעש כזה.
אבל אנו פרנסנו עצמנו בתקווה נאה שבאחד הימים נוכל לנקום נקמתנו באויב; ועכשיו שפסה תקווה זו ונותרנו בודדים מול מצוקתנו, נזדרז ונמות מיתה נאה!
נרחם על עצמנו, על נשינו וילדנו כל זמן שיש עדיין לאל ידינו לרחם על עצמנו כי לאמתו של דבר נולדנו כדי למות אנו וצאצאינו ומדבר זה לא יימלטו אפילו המאושרים בבני אדם.
אבל הביזיון והעבדות וההסתכלות בחזיון הנורא כיצד מובלות נשותינו וילדיהן לקלון, אינם דברים שבאים על בני האדם בהכרח, אלא הם פרי פחדנותם; והללו שניתנה להם היכולת למנוע זאת ע"י המוות- מסרבים לקבל כול זאת.
ואנו שמתגאים על אומץ לבנו שמרדנו ברומאים ועכשיו לפחות לא נטה להם אוזן בשעה שהם משדלים אותנו להישאר בחיים.
מי זה לא יראה מראש את חמת זעמם בשעה שייקחו אותנו חיים?
אוי להם לצעירים, שמבנה גופם האיתן יכול לעמוד בעינויים רבים ואוי להם לזקנים שמחמת גילם אינם יכולים לעמוד בפורענויות כאלו.
אדם רואה כיצד מובילים את אשתו באונס, אדם שומע כיצד תינוקו מצעק "אבא" וידיו אסורות בנחושתיים!
כל זמן שהללו בני חורין וידיו אוחזות בחרב, יעשו מעשה מועיל!
נמות לפני שנהיה עבדים לאויבנו!
ניפרד מהחיים בעודנו בני חורין, יחד עם בנינו ונשותינו!
דבר זה מצווה עלינו התורה; דבר זה מבקשים מאתנו בתחנונים נשותינו וילדנו! אנו אנוסים לעשות כן על י הדיבור!
והרומאים רוצים את ההפך מזה, הללו שיראים שמא ימות אחד מאתנו קודם שייכבש.
נחוש נא ותחת שישושו על זה שתפסו אותנו חיים, יהיו נדהמים על מותנו ומשתאים על גבורתנו".
כי הוא המעניק חירות לנפשות ונותן להן רשות לעבור למשכן הטהור, ששם אינן סובלות שום ייסורים;
ואילו כול זמן שהם כבולות בגוף-תמותה והן מוכתמות בכול רעותיה, הרי הן מתות, אם נדבר בלשון אמת, שהרי אין נאה לאלוקי להתחבר עם דבר שהוא בר מיתה.
אמנם, גדול כוחה של הנפש, אף אם היא כלואה בגוף; שהרי היא עושה אותה קיבול שלה, היא מניעה אותה באין רואים והיא משנעת אותה רחוק במעשיה, הרבה יותר משהיא ראויה על פי אופיה שהוא בר מיתה.
אף על פי כן, כשהיא משתחררת מהכובד שהיה מושך אותה למטה מהארץ ומחברה לשם, היא חוזרת למקומה הראוי לה ואז היא זוכה לכוח מאושר ולעצמה ללא מצרים.
והיא בלתי נראית לעולם בעיני בשר, כה' בכבודו ובעצמו; שהרי היא בלתי נראית אפילו בעודה בתוך הגוף; היא באה באין רואים והיא מתרחקת באין רואים.
ועל פי טבעה היא היחידה ובלתי נפסדת, אבל היא משמשת גורם של שינוי בתוך הגוף.
שכן לאמתו של דבר, כול זמן שהנשמה נוגעת בו חי ומשגשג; ואילו כול דבר שהנשמה נפרדת ממנו נובל ומת; עד כדי כך שופע בקרבת האלמוות.
תבוא השינה ותשמש לכם למופת לדברי; בה אין הנפשות מוסחות ע"י הגוף; והן מתענגות על מנוחה נעימה כשהן ברשות עצמן, והן מדברות על השכינה מתוך קירבתן עמה; משוטטות בעולם ומספרות מראש דברים שעתידים להיות.
כלום יפחדו ממוות אותם שהם מקדמים באהבה את מנוחת השינה?
וכלום אין זו איוולת להיות בין מבקשי החירות בשעת חיים ולבעוט בנצחי?
וכשם שאנחנו התחנכנו בבית, עלינו לתת דוגמה לאחרים להיות נכונים למוות; ואם יש גם צורך לביסוס הדבר באמונתם של אחרים, נסתכל על ההודים, שהם בקיאים בתרגילי הפילוסופיה ואף על פי שהם אמיצים, הם סובלים את תקופת החיים על כורחם בהכרח מחמת הטבע והם משתדלים שנשמותיהם ישוחררו מגופותיהם; ואף על פי ששום פגע אינו דוחף אותם ואינו מגרש אותם החוצה.
הם מודיעים לחבריהם שהם עומדים להיפטר מהעולם, מתוך שהם מתגעגעים לחיי נצח ואין שום איש שיעכב בעדם.
הללו סובלים את תקופת החיים כאילו מתוך פולחן של חובה שהם חבים לטבע, אבל הם שוקדים להתיר את נפשותיהם מגופותיהם; ואף על פי ששום רעה אינה מגרשת אותם- מתוך ארגון לחיי נצח הם מודיעים לחבריהם שהם עומדים לצאת מהעולם.
ואין אדם שיעכב בידם. אלא כולם כאחד מברכים אותם וכול אחד מוסר בידם שלחיות לאהוביהם; עד כדי כך יציבה ומאומתת אמנותם שיש קשר ואימון בין הנשמות.
ואז אחרי שהם שומעים את התפקידים שנמסרו להם , הם מוסרים את גופותיהם לאש וכך תיפדה הנשמה מהגוף בתכלית הטהרה והם גוועים מתוך ההימנונות.
אמנם, יקיריהם מלווים אותם למות ביתר חפץ מזה של שאר בני האדם שמלווים את חבריהם למסע הארוך.
כי הם בוכים על עצמם, אבל הם מחשיבים אותם כמאושרים כי הם זוכים עכשיו בחיי נצח.
כלום אין זו בושה לעצמנו שדעתנו שפלה מזו של ההודים ועל שאנו גורמים בושה לחוקי אבותינו בזה שאנו נעדרים אומץ לב.
אותם חוקים שהם מביאים קנאה בלב כול הבריות?
וכיצד גרם הנשק הרומאי מיתה ליהודים שהיו דרים בקיסריה? לינק
והרי הללו לא העלו על דעתם כלל למרוד ברומי, אלא היו חוגגים את יומם השביע בשעה שהסתער עליהם ההמון וטבח אותם ואת נשיהם ובניהם ולא חלקו כבוד כל שהוא לרומאים, שהיו רואים אויבים רק בנו שמרדנו בהם.
ואם יאמר אדם שאנשי קיסריה היו שרויים תמיד במחלוקת עם היהודים שהיו דרים ביניהם וניצלו את שעת הכושר כדי להשביע את איבתם הישנה, מה נאמר איפה על יהודי סקיתופוליס (=בית שאן) שהעזו לעשות בנו לטובת היוונים, אבל הם סירבו להתאחד עמנו, עצמם ובשרם, ללחום נגד הרומאים? לינק
אמנם כן, הרבה תועלת הביאה נדיבות לבם ונאמנותם לבני סקיתופוליס!
הם טבחו אותם ואת משפחותיהם באופן מר; זה היה השכר שקיבלו תמורת נאמנותם; כי הם מנעו משכניהם את הגורל שהיה צפוי להם מידנו והם עצמם נפגעו על ידם, כאילו היו הם שזממו לבצעו.
יארך הזמן לפרט עכשיו לחוד, שהרי אתם יודעים שמבין ערי סוריה, לא הייתה אחת שלא הרגה את תושביה היהודים והיו עוינים אותנו יותר מהרומאים. לינק
וכך ערכה דמשק טבח מזוהם ביותר מבלי שהייתה יכולה אפילו להמציא אמתלה ממשית והרגה 18,000 יהודים יחד עם משפחותיהם.
ואלו שנהרגו במצרים בעינויים, כפי ששמענו אפשר שעולה על 60,000.
אפשר שיהודים אלו אבדו מפני שהי וצריכים להילחם על אדמת ניכר באויבם.
אבל תנו דעתכם לכול אלו שהכריזו מלחמה על רומי בשטח שלהם: איזה דבר היו חסרים שהיה בכוחו להפיח בהם תקוות לניצחון וודאי?
נשק, חומות, מצודות שאי אפשר לכבשן ורוח עשויה בלי חת נגד כול סכנה במלחמה למען החירות; דברים אלו עודדו את כולם למרוד.
אבל דברים אלו היו מספיקים לזמן קצר ואחרי שהפיחו בנו תקוות, התברר שלא היו אלא ראשיתן של סכנות גדולות יותר.
כי כולם נוצחו וכולם נפלו שדודים לפני האויב ולא בשביל התשועה שהיו מתכוננים לה, אלא בשביל ניצחון מפואר יותר של הרומאים.
הללו שנפלו בקרב ראויים לתהילה שהרי הם מתו בשעה שהגנו על חירותם ולא בשעה שבגדו בה; אבל מי לא ירחם על ההמונים הנופלים בידי הרומאים?
מי לא ימהר למות בטרם יסבול את זה שהם סבלו?
מהם שנספו תוך עינויים ועונו באש ובמקלות; אחרים נבלעו חציים ע"י חיות והושארו בחיים לארוחה שנייה של החיות, אחרי שסיפקו שעשועים וספורט לאויביהם.
הרס ירושלים- ציור של דיויד רוברטס
והיכן אותה עיר גדולה, המטרופולין של כול האומה היהודית, שהייתה מבוצרת במערכות כאלו של חומות והייתה מוגנת במצודות כאלו ובצריחים גבוהים שבקושי הכילו את כלי זינם שהכינו והחזיקה רבבות לוחמיה.
מה עלתה לה לעיר שלפי אמונתנו ה' הוא שייסדה?
היא נעקרה ונסחפה וכמצבת זיכרון לא נשאר לה אלא מחניהם שהרגוה: ישישים עלובים יושבים על יד אפרם של המקומות הקדושים וכמה נשים שהאויב קיימן לצורך התועבות המבישות ביותר.
מי מאיתנו המעלה בלבו את הדברים האלו עדיין מבקש לראות את פני החמה, אף אם הוא יכול לחיות בלי סכנה?
מי הוא מוג לב כזה שאינו מצטער על כך שהוא עדיין חי לעת כזאת?
הלוואי והיינו מתים לפני שראינו את העיר הקדושה הרוסה עד היסוד בה ולפני שהיכל הקודש נעקר מיסודו ברעש כזה.
אבל אנו פרנסנו עצמנו בתקווה נאה שבאחד הימים נוכל לנקום נקמתנו באויב; ועכשיו שפסה תקווה זו ונותרנו בודדים מול מצוקתנו, נזדרז ונמות מיתה נאה!
נרחם על עצמנו, על נשינו וילדנו כל זמן שיש עדיין לאל ידינו לרחם על עצמנו כי לאמתו של דבר נולדנו כדי למות אנו וצאצאינו ומדבר זה לא יימלטו אפילו המאושרים בבני אדם.
אבל הביזיון והעבדות וההסתכלות בחזיון הנורא כיצד מובלות נשותינו וילדיהן לקלון, אינם דברים שבאים על בני האדם בהכרח, אלא הם פרי פחדנותם; והללו שניתנה להם היכולת למנוע זאת ע"י המוות- מסרבים לקבל כול זאת.
ואנו שמתגאים על אומץ לבנו שמרדנו ברומאים ועכשיו לפחות לא נטה להם אוזן בשעה שהם משדלים אותנו להישאר בחיים.
מי זה לא יראה מראש את חמת זעמם בשעה שייקחו אותנו חיים?
אוי להם לצעירים, שמבנה גופם האיתן יכול לעמוד בעינויים רבים ואוי להם לזקנים שמחמת גילם אינם יכולים לעמוד בפורענויות כאלו.
אדם רואה כיצד מובילים את אשתו באונס, אדם שומע כיצד תינוקו מצעק "אבא" וידיו אסורות בנחושתיים!
כל זמן שהללו בני חורין וידיו אוחזות בחרב, יעשו מעשה מועיל!
נמות לפני שנהיה עבדים לאויבנו!
ניפרד מהחיים בעודנו בני חורין, יחד עם בנינו ונשותינו!
דבר זה מצווה עלינו התורה; דבר זה מבקשים מאתנו בתחנונים נשותינו וילדנו! אנו אנוסים לעשות כן על י הדיבור!
והרומאים רוצים את ההפך מזה, הללו שיראים שמא ימות אחד מאתנו קודם שייכבש.
נחוש נא ותחת שישושו על זה שתפסו אותנו חיים, יהיו נדהמים על מותנו ומשתאים על גבורתנו".
