חפש בבלוג זה

יום שני, 28 בספטמבר 2015

נאומו השני של אלעזר בן יאיר במצדה

"בוודאי טעיתי בחושבי שאמיצי לב שותפים עמי במערכה על החירות, שגמרו אומר לחיות חיים נאים או למות ובאמת אין אתם שונים מפשוטי העם, לא בגבורה ולא בהעזה, אתם שמרתתים אפילו ממיתה כזאת העשויה להציל אתכם מהרעות הגדולות ביותר, אתם החוששים מדבר שלגביו אין אתם צריכים להסס ולא להמתין ליועץ, שכן, מימות עולם, עד שלא נפתחו עינינו, היו דברי האבות והאלוקים מלמדים אותנו תדיר- ודבר זה אישרו אבותינו במעשיהם ובמחשבותיהם הנעלות- שהחיים הם אסונו של האדם ולא המוות.
כי הוא המעניק חירות לנפשות ונותן להן רשות לעבור למשכן הטהור, ששם אינן סובלות שום ייסורים;

ואילו כול זמן שהם כבולות בגוף-תמותה והן מוכתמות בכול רעותיה, הרי הן מתות, אם נדבר בלשון אמת, שהרי אין נאה לאלוקי להתחבר עם דבר שהוא בר מיתה.




אמנם, גדול כוחה של הנפש, אף אם היא כלואה בגוף; שהרי היא עושה אותה קיבול שלה, היא מניעה אותה באין רואים והיא משנעת אותה רחוק במעשיה, הרבה יותר משהיא ראויה על פי אופיה שהוא בר מיתה.

אף על פי כן, כשהיא משתחררת מהכובד שהיה מושך אותה למטה מהארץ ומחברה לשם, היא חוזרת למקומה הראוי לה ואז היא זוכה לכוח מאושר ולעצמה ללא מצרים.
והיא בלתי נראית לעולם בעיני בשר, כה' בכבודו ובעצמו; שהרי היא בלתי נראית אפילו בעודה בתוך הגוף; היא באה באין רואים והיא מתרחקת באין רואים.
ועל פי טבעה היא היחידה ובלתי נפסדת, אבל היא משמשת גורם של שינוי בתוך הגוף.

שכן לאמתו של דבר, כול זמן שהנשמה נוגעת בו חי ומשגשג; ואילו כול דבר שהנשמה נפרדת ממנו נובל ומת; עד כדי כך שופע בקרבת האלמוות.

תבוא השינה ותשמש לכם למופת לדברי; בה אין הנפשות מוסחות ע"י הגוף; והן מתענגות על מנוחה נעימה כשהן ברשות עצמן, והן מדברות על השכינה מתוך קירבתן עמה; משוטטות בעולם ומספרות מראש דברים שעתידים להיות.

כלום יפחדו ממוות אותם שהם מקדמים באהבה את מנוחת השינה?
וכלום אין זו איוולת להיות בין מבקשי החירות בשעת חיים ולבעוט בנצחי?

וכשם שאנחנו התחנכנו בבית, עלינו לתת דוגמה לאחרים להיות נכונים למוות; ואם יש גם צורך לביסוס הדבר באמונתם של אחרים, נסתכל על ההודים, שהם בקיאים בתרגילי הפילוסופיה ואף על פי שהם אמיצים, הם סובלים את תקופת החיים על כורחם בהכרח מחמת הטבע והם משתדלים שנשמותיהם ישוחררו מגופותיהם; ואף על פי  ששום פגע אינו דוחף אותם ואינו מגרש אותם החוצה.
הם מודיעים לחבריהם שהם עומדים להיפטר מהעולם, מתוך שהם מתגעגעים לחיי נצח ואין שום איש שיעכב בעדם.




הללו סובלים את תקופת החיים כאילו מתוך פולחן של חובה שהם חבים לטבע, אבל הם שוקדים להתיר את נפשותיהם מגופותיהם; ואף על פי ששום רעה אינה מגרשת אותם- מתוך ארגון לחיי נצח הם מודיעים לחבריהם שהם עומדים לצאת מהעולם.
ואין אדם שיעכב בידם. אלא כולם כאחד מברכים אותם וכול אחד מוסר בידם שלחיות לאהוביהם; עד כדי כך יציבה ומאומתת אמנותם שיש קשר ואימון בין הנשמות.

ואז  אחרי שהם שומעים את התפקידים שנמסרו להם , הם מוסרים את גופותיהם לאש וכך תיפדה הנשמה מהגוף בתכלית הטהרה והם גוועים מתוך ההימנונות.
אמנם, יקיריהם מלווים אותם למות ביתר חפץ מזה של שאר בני האדם שמלווים את חבריהם למסע הארוך.
כי הם בוכים על עצמם, אבל הם מחשיבים אותם כמאושרים כי הם זוכים עכשיו בחיי נצח.

כלום אין זו בושה לעצמנו שדעתנו שפלה מזו של ההודים ועל שאנו גורמים בושה לחוקי אבותינו בזה שאנו נעדרים אומץ לב.
אותם חוקים שהם מביאים קנאה בלב כול הבריות?

וכיצד גרם הנשק הרומאי מיתה ליהודים שהיו דרים בקיסריה?  לינק
והרי הללו לא העלו על דעתם כלל למרוד ברומי, אלא היו חוגגים את יומם השביע בשעה שהסתער עליהם ההמון וטבח אותם ואת נשיהם ובניהם ולא חלקו כבוד כל שהוא לרומאים, שהיו רואים אויבים רק בנו שמרדנו בהם.




ואם יאמר אדם שאנשי קיסריה היו שרויים תמיד במחלוקת עם היהודים שהיו דרים ביניהם וניצלו את שעת הכושר כדי להשביע את איבתם הישנה, מה נאמר איפה על יהודי סקיתופוליס (=בית שאן) שהעזו לעשות בנו לטובת היוונים, אבל הם סירבו להתאחד עמנו, עצמם ובשרם, ללחום נגד הרומאים?  לינק
אמנם כן, הרבה תועלת הביאה נדיבות לבם ונאמנותם לבני סקיתופוליס!
הם טבחו אותם ואת משפחותיהם באופן מר; זה היה השכר שקיבלו תמורת נאמנותם; כי הם מנעו משכניהם את הגורל שהיה צפוי להם מידנו והם עצמם נפגעו על ידם, כאילו היו הם שזממו לבצעו.

יארך הזמן לפרט עכשיו לחוד, שהרי אתם יודעים שמבין ערי סוריה, לא הייתה אחת שלא הרגה את תושביה היהודים והיו עוינים אותנו יותר מהרומאים.   לינק
וכך ערכה דמשק טבח מזוהם ביותר מבלי שהייתה יכולה אפילו להמציא אמתלה ממשית והרגה 18,000 יהודים יחד עם משפחותיהם.




ואלו שנהרגו במצרים בעינויים, כפי ששמענו אפשר שעולה על 60,000.

אפשר שיהודים אלו אבדו מפני שהי וצריכים להילחם על אדמת ניכר באויבם.
אבל תנו דעתכם לכול אלו שהכריזו מלחמה על רומי בשטח שלהם: איזה דבר היו חסרים שהיה בכוחו להפיח בהם תקוות לניצחון וודאי?
נשק, חומות, מצודות שאי אפשר לכבשן ורוח עשויה בלי חת נגד כול סכנה במלחמה למען החירות; דברים אלו עודדו את כולם למרוד. 

אבל דברים אלו היו מספיקים לזמן קצר ואחרי שהפיחו בנו תקוות, התברר שלא היו אלא ראשיתן של סכנות גדולות יותר.
כי כולם נוצחו וכולם נפלו שדודים לפני האויב ולא בשביל התשועה שהיו מתכוננים לה, אלא בשביל ניצחון מפואר יותר של הרומאים.

הללו שנפלו בקרב ראויים לתהילה שהרי הם מתו בשעה שהגנו על חירותם ולא בשעה שבגדו בה; אבל מי לא ירחם על ההמונים הנופלים בידי הרומאים?
מי לא ימהר למות בטרם יסבול את זה שהם סבלו? 
מהם שנספו תוך עינויים ועונו באש ובמקלות; אחרים נבלעו חציים ע"י חיות והושארו בחיים לארוחה שנייה של החיות, אחרי שסיפקו שעשועים וספורט לאויביהם.


הרס ירושלים- ציור של דיויד רוברטס

אבל אלו שנשארו בין החיים  יש לראות בהם, האומללים ביותר, שפעמים רבות ייקחם והוא סירב.
והיכן אותה עיר גדולה, המטרופולין של כול האומה היהודית, שהייתה מבוצרת  במערכות כאלו של חומות והייתה מוגנת במצודות כאלו ובצריחים גבוהים שבקושי הכילו את כלי זינם שהכינו והחזיקה רבבות לוחמיה.

מה עלתה לה לעיר שלפי אמונתנו ה' הוא שייסדה?
היא נעקרה ונסחפה וכמצבת זיכרון לא נשאר לה אלא מחניהם שהרגוה: ישישים עלובים יושבים על יד אפרם של המקומות הקדושים וכמה נשים שהאויב קיימן לצורך התועבות המבישות ביותר.

מי מאיתנו המעלה בלבו את הדברים האלו עדיין מבקש לראות את פני החמה, אף אם הוא יכול לחיות בלי סכנה? 
מי הוא מוג לב כזה שאינו מצטער על כך שהוא עדיין חי לעת כזאת?
הלוואי והיינו מתים לפני שראינו את העיר הקדושה הרוסה עד היסוד בה ולפני שהיכל הקודש נעקר מיסודו ברעש כזה.
אבל אנו פרנסנו עצמנו בתקווה נאה שבאחד הימים נוכל לנקום נקמתנו באויב; ועכשיו שפסה תקווה זו ונותרנו בודדים מול מצוקתנו, נזדרז ונמות מיתה נאה!
נרחם על עצמנו, על נשינו וילדנו כל זמן שיש עדיין לאל ידינו לרחם על עצמנו כי לאמתו של דבר נולדנו כדי למות אנו וצאצאינו ומדבר זה לא יימלטו אפילו המאושרים בבני אדם.

אבל הביזיון והעבדות וההסתכלות בחזיון הנורא כיצד מובלות נשותינו וילדיהן לקלון, אינם דברים שבאים על בני האדם בהכרח, אלא הם פרי פחדנותם; והללו שניתנה להם היכולת למנוע זאת ע"י המוות- מסרבים לקבל כול זאת.




ואנו שמתגאים על אומץ לבנו שמרדנו ברומאים ועכשיו לפחות לא נטה להם אוזן בשעה שהם משדלים אותנו להישאר בחיים.
מי זה לא יראה מראש את חמת זעמם בשעה שייקחו אותנו חיים?
אוי להם לצעירים, שמבנה גופם האיתן יכול לעמוד בעינויים רבים ואוי להם לזקנים שמחמת גילם אינם יכולים לעמוד בפורענויות כאלו.

אדם רואה כיצד מובילים את אשתו באונס, אדם שומע כיצד תינוקו מצעק  "אבא" וידיו אסורות בנחושתיים!
כל זמן שהללו בני חורין וידיו אוחזות בחרב, יעשו מעשה מועיל!
נמות לפני שנהיה עבדים לאויבנו!
ניפרד מהחיים בעודנו בני חורין, יחד עם בנינו ונשותינו!

דבר זה מצווה עלינו התורה; דבר זה מבקשים מאתנו בתחנונים נשותינו וילדנו! אנו אנוסים לעשות כן על י הדיבור!

והרומאים רוצים את ההפך מזה, הללו שיראים שמא ימות אחד מאתנו קודם שייכבש.
נחוש נא ותחת שישושו על זה שתפסו אותנו חיים, יהיו נדהמים על מותנו ומשתאים על גבורתנו".














יום שבת, 26 בספטמבר 2015

נאומו של אלעזר בן יאיר במצדה

כינס את האמיצים שבין חבריו ובדברים אלו היה משיא להם עצה לעשות כך: "אנשים גיבורים! מקדם קדמתה גמרנו אומר לא לעבוד לא לרומאים ולא לשום אחר בלעדי ה'; כי הוא לבדו האדון האמתי והצדיק של כול בני האדם ועכשיו הגיע השעה המצווה עלינו לאמן את המחשבה במעשה. בשעה כזאת אל נביא עצמנו לידי בושה.

אנו שלא סבלנו מקודם עבדות שאין עמה סכנה, עומדים עכשיו בפני עבדות שיש עמה עונשים ללא תקנה, אם ניפול חיים בידיהם של הרומאים.

כי כשם שהיינו הראשונים לכולם למרד, כך אנו האחרונים בקרב נגדם.

מבט ממצדה

אני סבור כי ה' הוא שהעניק לנו חסד זה, שנוכל למות מיתה אצילה ובת חורין; חסד שנמנע מאחרים שנוצחו באופן בלתי צפוי.

תנו דעתכם לכך שאנו עתידים להיכבש מחר ועדיין נתנה לנו היכולת לבחור מיתה אצילה יחד עם אלו היקרים לנו ביותר; כי האויבים המתברכים בלבם לתפסנו חיים אינם יכולים למנוע אותנו מכך, כשם שלא נוכל לנצחם בקרב.

ייתכן שמיד בתחילה, בשעה שעמדנו בפרץ למען החירות והדברים באו לידי קושי בכול העניינים, הן בינינו לבין עצמנו וביותר - מצד האויב, אז היינו צריכים, לדעתי, לכוון לדעת ה' ולהכיר בכך ששבט היהודים שהיה אהוב על ה' בימי קדם נידון עכשיו לאבדון.

שאילו היה מוסיף להיות נוטה חסד או וותרן, לא היה מביט בבלע אנשים כאלו ולא היה נוטש  את עירו הקדושה ביותר להישרף באש וליערות עד היסוד על ידי אויבנו.

כלום יש לנו תקווה שאנו בלבד משאר כל העם היהודי, נינצל ונקיים את חירותנו, כאילו היינו נקיים מכול אשמה כלפי ה' וכאילו לא השתתפנו בכול חטא שהוא, אנו שלימדנו אחרים.

ועכשיו צאו וראו כיצד ה' מגלה את האיוולת של תקוותנו, שהוא פוקד עלינו  צרה נוראה שהיא חזקה מכול צפיותינו.




כי לא טיבעה של המצודה שאינו ניתן לכיבוש- היה לנו מועיל; ואף על פי שיש לנו אספקה רבה והמון נשק ושפע של ציוד אחר, בכול זאת התאדו כול תקוותנו להצלה והדבר ברור שמה' יצא הדבר.

האש שהוטלה לעבר האויב לא חזרה מעצמה לעבר החומה שנבנתה על ידנו.
כול זה נעשה ע"י חרון אף ה' על הפשעים הרבים שהתחייבנו בו לה' שאנו העזנו מתוך טירוף, לבצע נגד בני עמנו.

נסבול בידי עצמנו עונשנו ולא בידי אויבנו המרים ביותר, הרומאים, כי עונש עצמנו יהיה הרבה יותר מתון משלהם.

ימותו נא נשותינו כשהן לא מחוללות וילדנו בלי שיטעמו טעם עבדות;
ולאחר שהללו לא יהיו עוד בעולם, נעשה חסד עם אחינו ונשמור על החירות כעל תכריך נאה.


מחסני המזון במצדה

אבל נשמיד תחילה את נכסינו ואת המצודה באש; כי אני יודע יפה שהרומאים יצטערו על שלא השתלטו על גופותינו ועל שאיבדו את כול הממון.
רק את מזונותינו נשאיר; שיבואו ויעידו אחרי שנמות, שלא המחסור הוא שניצח אותנו, אלא העדפנו, כפי שהוחלטנו קודם לכן, את המוות על העבדות."

יום רביעי, 16 בספטמבר 2015

מצדה

אחרי שהשלים את הסידורים המוקדמים האלו, הפנה סילבה עצמו למצור, שהיה דורש אומנות ומאמץ מפני חוסנה של המצודה, שטיבעה היה כך:

צוק בעל היקף לא קטן והוא גבוהה ומשוך; ומכול הצדדים הוא משתבר ע"י תהומות עמוקים שהיו משופעות מגבול בלתי נראה ורגל של כול בריא לא הייתה יכולה לגשת לשם , מלבד בשני מקומות, שהצוק נותן לעלות אליו בדי עמל.

שביל הנחש

אחד השבילים האלו, היה מטפס ועולה מים האספלט כלפי מזרח ואילו השני, בא ממערב והיה נוח יותר להליכה.

את הראשון היו מכנים "הנחש" על שום צורתו ועיקוליו שאין להם הפסק כי היה מתפתל והולך סביב המדרונות המזדקרות והיה חוזר פעמים הרבה על עקביו ומיד היה מתמשך והולך קמעא קמעא ומתקדם לפנים בלי עמל.
ומי שמבקש ללכת בו, חייב לתקוע יפה רגליו, אחת אחרי חברתה.
והוא צפוי לסכנת אבדון, כי משני העברים משופעים עד למטה תהומות עמוקות כול כך, שיש בהם כדי להכניס אימה בלבו של האדם ההרפתקן ביותר.

ומי שהלך בדרך כזה שלשים איצטדיות, לא השתיירה לו אלא הפסגה, שאינה מצרפת ראש חד אלא מרחיבה והולכת בראש ונעשית משטח, שם בנה תחילה יונתן כהן גדול מצודה וקרה לה "מצדה".
לאחר מכן, היה הורדוס המלך שוקד להתקנת המקום.
הוא הקים חומה שהקיפה את כול הפסגה בהיקף של 7 איצטדיות (איצטדיה = 185מ') והייתה עשויה אבן לבנה, י"ב אמות גובהה ושמונה אמות רוחבה;

מבט מהחומה שהקיפה את מצדה 

עליה עמדו שלושים ושבע מגדלים, שגובהם היה 50 אמה, שמהם היו מגיעים אל המדורים שנבנו בפנים סביב כול החומה.
ומאחר שאדמתה של הפסגה הייתה פוריה ותחוחה יותר מכול מישור אחר, יעד אותה המלך לעיבוד, שאם ביום מהימים, יהיה מחסור במזונות הבאים מבחוץ, לא יסבלו מכך אותם האנשים ששמו מבטחם במצודה.

הוא אף בנה שם ארמון במורד המערבי, למטה יותר, מתחת לחומה שבנה בראש ההר והיה נוטה לצד צפון.
חומת הארמון הייתה גבוהה וחזקה מאוד והיו לה ארבעה מגדלים בפינות שגובהם שישים אמה והמדורים הפנימיים והסטווים והמרחצאות היו עשויים פנים הרבה והיו הדורים.

עמודים עשויים גושים אחידים, היו סומכים על כול חלקי החומה; וקירות הבתים ורצפותיהם היו מרוצפות באבנים מרובות גוונים.

ארמונות הורדוס

יתר על כן, בכול המקומות שהיו משמשים לדירה, למעלה וסביב הארמון ולפני החומה, ציווה המלך לחצוב בצוק ברכות רבות וגדולות לאגירת המים וכך  ניתן יהיה להשיג מים כמו אלו שמשמשים ממעיינות.

ומסילה הייתה חצובה, שלא הייתה נראית מהחוץ שהייתה מובילה מהארמון עד ראש הפסגה.
אבל גם הדרכים הגלויות, לא היו ניתנות לשימוש נוח של האויב; כי השביל המזרחי אינו ניתן לגישה על פי טיבעו, כפי שאמרנו קודם לכן ואילו זה שבמערב, סגר הורדוס במקום הצר ביותר, במגדל גדול, שהיה מרוחק לא פחות מאלף אמה מהפסגה.

מגדל זה לא היה ניתן למעבר ולא לכיבוש קל;  היציאה משם הייתה בקושי אפילו לאנשים , שהיו הולכים בלי פחד. עד כדי כך חוזקה המצודה נגד התקפת אויב, הן בידי אדם והן מטבע ברייתה.

יום שישי, 24 ביולי 2015

המרד פרץ בגלל קנאים קיצוניים, כך משכתבים לנו את ההיסטוריה .

האמת היא אחרת, המרד התחיל בבית כנסת של קהילה יהודית עשירה, מהמעמד העליון שהייתה מקורבת לחצר הקיסר ברומא, ששכן בעיר קיסריה.
וכשהתגלה מחלוקת עם תושביה היוונים-סוריים של העיר, היהודים נהגו לשחד את המפקד הרומי בעיר ...

"הנכבדים בין היהודים וכן יוחנן המוכס הציעו לפלורוס (=המפקד הרומי), שמונה טילטנים" .
כדי לסבר את האוזן: שמונה טילטנים, הם שווי ערך היום לארבע מיליון דולר.

אבל תושביה הנכרים של העיר החליטו לחסל את הקהילה היהודית בעיר והם יזמו פוגרום ביהודים, ביום שבת.


היהודים שהיו באמצע תפילת השבת, בבית הכנסת, החליטו להימלט על נפשם, כשהם אוחזים בספר התורה, לאזור השומרון, לנרבתא ולסבסטיה...




בריליוס הארכיסינגוגוס (ראש בית הכנסת) והפרוטיסטוס (פרנס הציבור בן יוטיוס, או יהודה) התקין את מלאכת הפסיפס של הטרקלי מכספו שלו. כתובת מהמאה ה-5 לספירה.

פלורוס, המפקד הרומי שפעל מסבסטיה, נפגש עם היהודים והחליט להאשימם על שלקחו את ספר התורה שלהם מקיסריה.
בנוסף, כדי החליט פלורוס לקנוס את היהודים ב17 טילטנים, שזה שווה ערך להיום לכ8.5 מיליון דולר , ע"י הטלת עיקול על האוצר שבבית המקדש בירושלים.

בתגובה, כדי לפייס את הנציב הרומי, "יצא העם לקבל את פניהם בתשואות והתכוננו לערוך לפלורוס קבלת פנים של הכנעה. אבל פלורוס שלח חמישים פרשים ובראשם הצנטוריון קפיטו"..."נתכעס פלורוס יותר וצעק לחייליו לשדוד את השוק העליון ולהרוג את כול מי שיפגשו בדרכם.....ומספר כול ההרוגים ביום ההוא לרבות נשים וילדים (שכן גם על הטף לא חמלו), הגיע לשלושת אלפים ושש מאות .".

פלורוס לא חמל אפילו על יהודים מהקצונה הבכירה של הצבא הרומי.
יהודים מתיונים שבינם לבין היהדות, לא היה מאומה חוץ מאשר מוצאם היהודי "האכזריות של הרומאים שנתגלתה זו הפעם הראשונה, החמירה את הפורענות. הוא ציווה להלקות ולסמר לצלב בעלי מעמד של פרשים. אנשים אלו אף על פי שהיו יהודים על פי מוצאם, זכו בגדולה רומאית".

היוונים סורים, הבינו את הרמז שדמם של היהודים הותר והחלו לבצע פרעות ביהודים: "טבחו תושבי קיסריה את היהודים שדרו ביניהם ובתוך שעה אחת, נטבחו יותר מעשרים אלף יהודים. וקיסריה נתרוקנה כולה מיהודיה, שכן הבורחים נעצרו בפקודת פלורוס והובלו כשבויים למחנה הנשק של הציא."

ובסוריה: "הסורים מצידם הרגו יהודים במספר לא פחות. אף הם טבחו את אלו שמצאו בעיר..כדי לקדם את פני הסכנה שאיימה עליהם מצד היהודים.".

בסקיתופוליס, (בית שאן) היהודים לחמו למען תושביה היוונים של העיר והתגאו בדו הקיום וביחסים החמים ואף תקפו את היהודים שבאו לפגוע בשכניהם.

אך השכנים שלהם לא חסו גם על היהודים הללו ובלילה החליטו לחסל את כול היהודים, תושבי סקיתופוליס, יותר מ13 אלף יהודים נרצחו באותו הלילה.

שמעון בן שאול, תושב העיר סקיתופוליס שהמון מרצחים הקיף את ביתו עם חצים כדי להרוג אותו ואת משפחתו, נאם: "אני וכול אלו שבהריגת יהודים אישרנו את ידידותינו עמכם. אחרי שהתנסינו בבגידת הנכרים ואחרי שפעלנו תכלית אוון נגד עצמנו ובשרנו, עלינו למות כארורים בידי עצמנו; כי לא יאה בשבילנו למות בידי האויב. יהיה בזה כפרה על פשעי החמור.."

באשקלון טבחו ב-2500 יהודים, תושבי פתולמאיס (העיר עכו) הרגו 2000 יהודים, בהיפוס ובגדרה נרצחו כול התושבים היהודים.

באלכסנדריה הנציב הרומי, סייע לפורעים, עם שני לגיונות רומים שסייעו לתושבים לטווח ביהודים "המוות הופיע אצלם בצורות שונות; מהם שנתפסו בשדה פתוח ואחרים נרדפו לתוך בתיהם והרומאים העלום באש אחרי שרוקנו אותם. לא חמלו על טף ולא נשאו פנים לזקן, הם הרגו אנשים בכול הגילאים, עד שכול המחוז נשתף בדם." 50,000 יהודים נרצחו באלכסנדרייה.




קסטיוס הנציב הרומי בסוריה, החליט שאם כולם בוזזים , רוצחים יהודים ומתעשרים מכספם, למה שהוא יעמוד מנגד? והחליט גם הוא להצטרף לפסטיבל הדמים וגייס את כול כוחותיו כדי לרצוח ולבזוז את הערים היהודיות ואת ירושלים...

אבל בירושלים ובגליל החליטו קומץ יהודים שלא ללכת כצאן לטווח ולהלחם על נפשם, אלו הקרויים בפינו כיום: "הקנאים הקיצוניים", שאותם אנו נוהגים להאשים בחורבן המקדש....

הסיקריקים, לא השתתפו במרד כלל, הם היו כת סגורה, שמיד עם פרוץ המרד ברחו למצדה, כשהרומאים הגיעו אליהם לאחר שכול המרד דוכא ובית המקדש חרב, הם החליטו שמוטב להם להתאבד במקום להלחם וישנם אף היסטוריונים, הטוענים שאיש כלל לא התאבד במצדה, שהם פשוט ברחו למצרים וזאת משום מיעוט הממצא החומרי במצדה (לא נמצאו כתבים שלהם או כלים שבהם השתמשו בשהייה הממושכת שלהם במצדה).


מקור; "מלחמות היהודים", יוספוס פלאביוס.

יום שישי, 24 באפריל 2015

הישוב מגדל בתקופת המרד הגדול ברומאים- נקודת מפנה במרד

אחת הטענות שחזרו ועלו הייתה הטענה שהפיקוד בירושלים, נלחם ברומאים שצר על העיר, גם לאחר שהיה ברור שהם הולכים להפסיד.
הרי הם יכלו להיכנע, כפי שאומר להם יוספוס פלאביוס, כשהוא פונה אל המורדים בעיר:
"...אבל באמת יוחנן, אין זו בושה לחזור בתשובה על מעשים רעים, אפילו ברגע האחרון; ואם אתה מבקש להציל את מולדתך, ישמש לך דוגמה נאה יהויכין מלך היהודים: אחרי שעשה מלחמה והביא עליו את מלך בבל, יצא הוא עצמו מרצונו הטוב את העיר לפני הילכדה והוא ומשפחתו קיבלו עליהם עבדות מרצון ובלבד שלא יימסרו המקומות הקדושים בידי האויב ושלא יראו את הבית האלוקים בלהבות..."

אז למה לא נכנעו וכך היו מצילים את המקדש?

אם בודקים את הנתונים שמציג יוספוס פלאביוס בספרו על המרד הגדול, קל להבחין, כי עד לכניעת העיר מגדל, או "טריכאה", בשמה הרומאי, מרבית הערים נכנעו מראש, או שסירבו להשתתף במרד מול הרומאים.
כך היה עם העיר ציפורי, שנחשבה לעיר המרכזית בגליל וקיבלה את הכוחות הרומאים בזרועות פתוחות ואף סייעה לחיילותיו של אספסיינוס וכך היה עם טבריה, השכנה למגדל, שהסגירה עצמה לידי הרומאים.

אז מה קרה במגדל שגרם לערים כמו גמלא, שהייתה המעוז הבא, שנגדו כינס אספסיינוס את חייליו ללחימה ביהודים, שגרם להם להבין, שאסור להם להיכנע לרומאים ושעליהם להלחם עד מוות?
אפילו אחותו ומשפחתה של "פיליפוס בן אקימוס, אדם חשוב, שהיה ראש המפקדים של אגריפס המלך." שלחם לצד אספסיינוס, העדיפו למות בגמלה ולא להיכנע לרומאים.
האחייניות שלו שהסתתרו בזמן הלחימה, היו הניצולות היחידות מהעיר.

נחזור תחילה לתקופה שלאחר כיבוש יודפת בידי הרומאים וכניעת יוסף בן מתתיהו.
מי ששמש כמפקד המרד באזור הגליל ורמת הגולן, נפל כול הצפון, לאחר שמפקד המרד בצפון, חצה את הקווים וערק לצד הרומאי ומן הסתם, מסר לידיהם את כול הסודות הצבאיים הכמוסים, שכן הוא עצמו פיקד על ביצור ערי הגליל ורמת הגולן, כנגד ההתקפה הרומאית.
על הכרה זו קיבל יוסף בן מתתיהו את הכבוד הכי נעלה, לשאת את שם משפחת הקיסר הרומאי, אספסיינוס פלאביוס.

לאחר כיבוש יודפת, פנה אספסיינוס, אל העיר טבריה, שהצטרפה למורדים.
תושבי העיר טבריה, שהיוו לאורך כול תקופת המרד, אופוזיציה למנהיג המרד, יוסף בן מתיתיהו ותמכו בשלטונו של אגריפס השלישי, ששמש כשליט מטעם רומי באזור צפונה של ארץ ישראל, היה קל לבקש כניעה מהמלך אגריפס, ששמש כבן לוויה לאספסינוס בלחימתו במורדים.


צילום אוויר של אתרי המרד באזור טבריה

לאות הכרת תודה לאגריפס, הסכים אספסיינוס לקבל את כניעת העיר טבריה ללא מלחמה, כשלוחמי המרד, שתקפו את הרומאים והסתתרו בעיר, נאלצו לברוח לעיר השכנה טריכיאה.
את העיר טריכיאה, היא מגדל, ביצר יוסף בן מתתיהו.
הביצורים היו לאורך תוואי העיר , סביב, כשמכוון הים נמנע יוסף בן מתתיהו מלבצר את העיר, בחשבו שהים, מהווה מכשול טבעי בפני האויב רומאים וגם משום לטריכיאה, היה צי סירות קרב ימיות, שאתן יכלו הלוחמים לצאת וללחום מהים, או להימלט...
"מכאן המשיך אספסיינוס במסעו וקבע את מחנהו בין טבריה לטריכיאה (=מגדל) , שביצרה באופן מיוחד, מפני שחזה יוסף מראש כי כול המורדים התאספו בטריכיאה, כי שמו מבטחם בחוזק המקום וכן בים שנקרא בפי התושבים בשם גינוסר (=כינרת).
עיר זו הייתה שוכנת למרגלות הר, בדומה לטבריה ויוסף ביצרה מכול רוחותיה, חוץ מהצד הפונה לים, בחומות חזקות, אם כי פחות חזקות מאלו של טבריה.
כי שם נבנו הביצורים על ידי יוסף בתחילת המרד, כשעדיין עמדו לרשותו שפע של כסף וכוח, בשעה שטריכיאה קיבלה שיירים ממידת טובו."



סירה עתיקה בת אלפיים שנה שנחשפה ליד מגדל

וכך על פי הסודות הצבאיים שחשף יוסף בן מתתיהו, בפני טיטוס, הוביל טיטוס את חייליו לעבר חוף הים וחדר לעיר מהים והפתיע את הלוחמים שעמדו על חומות העיר.
"כשאמר דברים אלו קפץ טיטוס על סוסו והוביל את חייליו למטה, לעבר הים ונכנס ראשון לים ונכנס לעיר ואחריו באו שאר אנשיו."

לאחר כיבוש טריכאה, היא מגדל, בשמיני לחודש גורפיאוס (26/09/67), א' לחודש תשרי ג'תתכ"ח, החליט אספסיינוס, על פתרון סופי ליהודי העיר, פתרון שמזכיר משום מה, את הפתרון הסופי של הנאצים....
"אחרי הקרב ישב אספסיינוס על כיסא הדין שלו והפריד את האוכלוסייה המקומית לאלו שבאו לשם מהחוץ שלדעתו, הם שעוררו את המרד.
הוא היה נמלך בהגמונים שלו אם נבון הדבר לחונן גם חייהם של אלו. תשובתם של אלו הייתה שמסוכן הדבר לשחררם. כי לאחר שיפטרו אותם, לא יישארו עקורים אלו במנוחה ולא עוד אלא הם יכולים לכפות למרד אותם שאצלם ימצאו מקלט.
ברור שאספסיינוס חשב שאנשים אלו אינם ראויים להצלה ושהם ינצלוה כנגד משחריריהם, מיד לכשיצאו מכאן.
הוא היה חוכך בדעתו באיזה אופן יפטר מהם. .?"


אספסיינוס החליט "להעניק לשבויים אלו חנינה בלשון המשתמעת לשתי פנים, אבל נתן להם רשות לעזוב את העיר רק בדרך אחת, זו המוליכה לטבריה.""ובהיותם מאמינים מהר בזה שלבם חפץ, יצאו ללא כול דאגה והיו נושאים את חפציהם בגלוי והיו הולכים בדרך שנקבע להם.
הרומאים הושיבו חיילים בכול הדרך לטבריה כדי למנוע כול סטייה ממנו וכשהגיעו-סגרו אותם בתוך העיר."


האצטדיון בטבריה

בעיר טבריה, ערך אספסיינוס, בסיוע פקודיו, סלקציה: את הגברים והנשים שכשירים לעבודה שלח לצד אחד ואת הזקנים, הנשים והילדים שלא היו כשירים לעבודה, שלח לצד אחר והפנה אותם לרחבת האצטדיון של טבריה.
"כשבא לשם אספסיינוס, ציווה להעמיד את כולם באצטדיון.
הוא נתן הוראות להוציא להורג את הזקנים ואת אלו שאינם מוכשרים לעבודה (= ילדים), שמספרם הגיע ל1200.
מבין הצעירים בחר 6,000 שהיו החזקים ביותר ושלח אותם אל נירון, לאיסטמוס ואת שאר העם שמספרם 30,400, הוא מכר לעבדים ."

האירוע שקרה בטריכאה, נחרט היטב והופץ בין המורדים ומעתה ואילך ועד לחורבן בית המקדש, אף מורד לא העז להיכנע לרומאים, מפחד שיקרה להם מה שקרה לתושבי טריכאה..
בקרב על גמלא, העדיפו התושבים לקפוץ לתהום עם ילדיהם ומלבד שלא יעברו סלקציה כפי שקרה לתושבי מגדל.

מגילת הנחושת

כמובן שיוסף בן מתתיהו מנסה להמעיט בחשיבות האירועים בטריכאה וניסה כמה שיותר לעדן אותם ולהראות שהמורדים היו לאורך כול המרד, אלו שסירבו להפצרותיו של טיטוס ואנשיו, להיכנע ולהציל את עצמם...
קשה להבין את ההתנגדות העיקשת של הקנאים בירושלים והריאל הפוליטי שלהם, ללא אירוע של טריכיאה.
ללא הפחד והחשש מפני כניעה לרומאים ההנהגה בירושלים הייתה נכנעת לרומאים ומונעת את הרס בית המקדש.
מגילת הנחושת שנחשפה בשנות ה-50, שמצביעה לכאורה על מקום הטמנת אוצרות מבית המקדש, בתרם חרב, מצביעה על כך, כי ההנהגה הפוליטית ציפתה את תוצאות המרד וכי לא היו לה אשליות....

שלט שמספר על טריכאה

העיר טריכאה ששוכנת היכן שממוקמת המושבה מגדל, החלה להיחפר באופן חלקי בשנים האחרונות, במסגרת "חפירות הצלה" שמתבצעות במקום.
אין כול זכר לאסון שהתחולל שם, במרד הגדול, מלבד שלט קטן בצד הכביש שהונח ומספר על העיר ....
ככלל התיעוד החומרי של המורדים הקנאים במרד הגדול, נדחק לקרן זווית ולא מצא את ביטויו בתיאור המרד, כפי שמובא בפני התיירים באתרים הארכיאולוגיים.
הסיבה לכך שהממסד העדיף להתנער מלוחמי המרד הגדול ולא ראו עצמם כחלק ממשיכי דרכם של הקנאים.
זו הסיבה שהישוב טריכיאה טרם נחפר והתיעוד והמחקר לגביו דל ביותר.

מי יודע ואולי בעוד אלפיים שנה, יתקיים וויכוח האם מורד גטו וורשה היה מוצדק? ומדוע הם לא נכנעו לנאצים שרצו לחתום אתם הסכם שלום....?!











יום רביעי, 18 במרץ 2015

נאום טיטוס, למורדים היהודים, לאחר כיבוש הר הבית.

"ובכן, בני אדם, מעכשיו הרי אתם שבעים מהרעות שמצאו את ארצכם: אתם, שלא נתתם דעתכם לא לכוח שלנו ולא לחולשה שלכם, איבדתם בזעפכם הבלתי שקול ובטירופכם, את עמכם, את עירכם ואת מקדשכם ואתם עצמכם עומדים לאבד בדין- ועכשיו הכרזתם מלחמה גלויה ברומאים?


כלום אתם נשענים על רוב האוכלוסייה שלכם ? והרי חלק קטן של הגייסות הרומאים די בהם כדי לצאת נגדכם. אתם סומכים אפוא, על בעלי ברית?
אבל איזה עם חוץ להגמוניה שלנו יבקש להעדיף את היהודים על הרומאים? ואם לגבי כוח גופני, הרי יודעים אתם שהגרמנים הם עבדינו.
ולגבי חוסן חומותיכם, אבל אילו חומות עשויות לשמש מכשול יותר גדול מהים האוקיינוס המקיף את הבריטים, הסוגדים כיום לנשק הרומאי?
ואם אתם סומכים על רוחכם האיתנה ועל חריפות מפקדיכם, הרי אתם יודעים יפה שאפילו הקרתגים נכבשו.

ואם כן, נדחפתם למלחמה ע"י אהבת הבריות של הרומאים, שהרי בתחילה ניתנה לכם רשות על ידינו לכבוש את הארץ ולהושיב בה מלכים מקרב אחיכם ולאחר מכן שמרנו על חוקת אבותיכם וניתנה לכם לחיות כרצונכם, לא רק בינכם לבין עצמכם, אלא גם בנכם לבין אחרים וביותר, שאנו נתנו לכם רשות לגבות את התרומות בשביל אלוקיכם ולאסוף נדרים ונדבות ולא הכלמנו ולא עיכבנו בידם של אלו שהיו מביאים אותם ומה עלה בסופכם?

העשרתם יותר- על ידנו ובכספנו עשיתם הכנות למלחמה בנו!
ולבסוף, לאחר שנהניתם מטובות כאלו, הפניתם את השפע נגד המשפיעים ועשיתם כמעשי הנחשים שאינם בני תרבות: הטלתם את הארס באלו שחיבקו אתכם.
אתם הקלתם ראש בעצלותו של נירון וכדרכם של שברים ונקעים הייתם שקטים בעניין רע זמן מסויים על מנת להתגלות אחר כך ע"י מחלה חמורה יותר ושילחתם רסן מיצרכם בשביל תקוות נטולי בושה.
אבי בא לארץ לא כדי להענישכם על הדברים שאירעו תחת קסטיוס, אלא כדי להזהיר אתכם.
אילו היה בא כדי להחריב את האומה, היה ממהר ובא אל השורש והיה שוסה מיד את העיר הזאת: ואילו אבי הלך להחריב את הגליל ואת המקומות הסמוכים לו וע"י כך נתן לכם שהות לחזור בתשובה.
אבל בעינכם הייתה אהבת בריות זו- חולשה וברגשי רחמינו הזנתם את עזותכם וכשנסתלק נירון נהגתם כבני בליעל שאין כמותם;


המהומות שהיו לנו מבית עודדו אתכם ובשעה שאני ואבי היינו במצרים, השתמשתם בשעת הכושר כדי להכין מלחמה נגדנו ולא התביישתם לגרום צרות לאלו שנתמנו להיות אימפרטורים, הללו שאת אהבת הבריות שלהם כמפקדים, חזיתם מבשרכם.
ובשעה שההגמוניה מצאה אצלנו מקלט ושקטה הארץ בכול הממלכות שתחת ידיה ועמים זרים שלחו אלינו משלחות ברכה, שוב היו היהודים עושים מלחמה.
והיו משלחות שלכם אל היהודים בעבר הפרת, כדי לעוררם למרד: מבצרים נבנו מחדש: וכאן קנאה ותחרות בין העריצים ומלחמת אחים: הדברים היחידים ההולמים אנשים רעים כול כך.

אני באתי לעיר הזאת ובידי פקודות עגומות מאבי שלא היו לרצונו והשמועה בדבר נטיית העם לשלום שימחה את ליבי.
ואילו לכם קראתי להפסיק לפני שהתחילו מעשי האיבה:
וזמן רב אחרי שפתחתם בהם חסתי עליכם.
נתתי ערובות לבורחים ושמרתי להם אמונים כשהם ברחו אלי: ומרובים היו האסירים שנהגתי עמם ברחמים ומנעתי את מעניהם מלענות: ובעל כרחי הבאתי את המכונות שלי נגד חומותיכם: ותמיד ריסנתי את גייסותיי שהיו צמאים לדמכם: ואחרי כול ניצחון הזמנתי אתכם להשלים, כאילו הייתי אני המנוצח.

ובשעה שקרבתי אל המקדש השכחתי מליבי את חוקת המלחמה ובקשתי מכם לחוס על מחוזות הקוד שלכם ולשמור על מקדשכם לטובת עצמכם והצעתי לכם יציאה ללא פחד וערובות ביטחון או אם הייתם רוצים בכך- שעת כושר להילחם במקום אחר.
לכול הדברים האלו התייחסתם בבוז, ובמו ידיכם הצתם אש במקדש.
ואחרי כול הדברים האלו אתם, בני התועבה שאין כמותה, מזמינים אותי לשיחה.

מה יש לכם להציל כנגד הדברים שאבדו? ולאיזו הצלה אתם זכאים אחרי שמקדשכם חרב? אף על פי כן, גם עכשיו אתם עומדים מזויינים ובשפל מצבכם אין אתם מופיעים כמתחננים.
אנשים אומללים, על מה אתם נשענים? כלום אין עמכם מת ומקדשכם נסתלק ועירכם בידי ונפשכם בידי? כלום סבורים אתם שמיתה משונה מביאה תהילה?

אבל אני לא אתחרה עמכם בטירוף, הטילו נשקכם והכניעו עצמכם ואני אחמול על חייכם, בדומה לבעל בית נוח, המעניש את אלו שאין להם תקנה ואציל את כול השאר לעצמי."



- יוספוס פלאביוס, מלחמות היהודים ו', פרק ו'