חפש בבלוג זה

יום ראשון, 23 בפברואר 2014

העיר ירושלים לפי תיאור יוספוס פלאביוס

בשלוש חומות הייתה העיר מבוצרת, חוץ מהמקום ששם הייתה מוקפת ע"י עמקים שאין לעבור בהם, ששם הייתה חומה אחת.
הן היו זו כנגד זו בנויות על שני הרים שעמק היה חוצה בניהם, שבו הסתיימו שורות הבתים.



תוואי סכמטי של הגיא בתחומי העיר העתיקה

הגבעה שעליה עמדה העיר העליונה הייתה גבוהה הרבה יותר וישרה הרבה יותר באורך ובגלל חוסנה נקראה איפה ע"י דוד אבי שלמה, הבונה הראשון של המקדש, בשם מצודה, אבל אנחנו קוראים אותה השוק העליון.
ואילו הגבעה השנייה נקראה "אקרא" והייתה בדמות ירח אחרי מילאו, עליה ישבה העיר התחתונה.
וגבעה שלישית הייתה למולה שהייתה מטבעה נמוכה יותר מהאקרא ושהייתה פעם מחולקת ע"י עמק רחב אחר ומיד כשמלכו החשמונאים מילאו את העמק, כדי לאחד את העיר עם המקדש; ולא עוד אלא אף טרחו והורידו את גובה האקרא כדי שאפשר יהיה להביט במקדש גם דרכו.

עמק עושי הגבינות שכבר דיברנו עליו, היה חולק את הגבעה של העיר העליונה מזו של העיר התחתונה והיה יורד עד השילוח.
כי כך אנו קוראים למעיין המתוק והשופע.

מבחוץ היו שתי הגבעות מוקפות עמקים עמוקים ומחמת תלילותו מכול העברים אי אפשר היה לגשת אליו מכול צד שהו.




תוואי חומות העיר העתיקה

העתיקה ביותר שבין שלושת החומות הייתה בלתי ניתנת להיכבש, הן מחמת העמקים שסובבוה מכול צד והן מחמת ההר שעליהם, שעליו הייתה בנויה.
אבל מלבד יתרון מקומה, הייתה גם בנויה בחוסן.
דוד ושלמה והמולכים אחריהם היו עוסקים בעבודה בשמחה.

היא התחילה מהדרום, במגדל שהיה נקרא היפקוס (=מגדל דוד) והייתה נמשכת עד הכסיסטוס ואחר כך הייתה נוגעת בבולי (=לשכת הגזית) והייתה מסתיימת בסטיו המערבי של המקדש.
והתחילה באותו מקום בכיוון השני, בצד מערב, היא ירדה ע"י המקום שהיה נקרא "בטסו", אל שער האיסיים ולאחר מכן הייתה פונה לצפון מעל מעיין השילוח ושוב נטתה לצד מזרח לעבר בריכת שלמה.
ואחרי שעברה מקום שהיה נקרא "עופל", הגיעה בסוף לסטיו המזרחי של המקדש.


"החומה הרחבה" מימי בית ראשון שנתגלתה ברובע היהודי

החומה השנייה התחילה מהשער שבחומה הראשונה שהיו קוראים אותו גינת והייתה מקיפה רק את החלק הצפוני של העיר והייתה עולה על אנטוניה.
ראשה של החומה השלישית היה במגדל היפיקוס (=מגדל דוד), ומשם נמשכה עד מגדל פסיפינוס ומשם הייתה יורדת אל מול מצבת הזיכרון של הלני (מלכת הדייב של מלך איזטה) והייתה מרחיבה עד מערות המלאכים והייתה פונה סביב מגדל של פינה, מול מצבת הזיכרון שהייתה נקראת (גנאפיאוס) והתאחדה שם עם החומה העתיקה שהייתה מסתיימת בעמק קידרון.
חומה זו נבנתה ע"י אגריפס (=אגריפס I) כדי להקיף חלקים שנתווספו על העיר, שהיו נטולים כול הגנה; כי העיר הייתה גדושה תושבים הייתה הולכת ומתפשטת ועוברת את החומות.

החומה השלישית עם חשיפתה בשנות ה-20 של המאה ה-20

האנשים היו עושים ישוב בחלק שמצפון למקדש כשם שעשו ישוב בהר והיו מוסיפים והולכים עד שבנו בתים גם סביב הר רביעי.
הר זה היה הקרוי "ביציתא" נתון מול אנטוניה, אם כי היה נפרד ממנו ע"י חפירה עמוקה, שנחפרה במיוחד לשם כך, לנתק את יסודות אנטוניה מההר, וע"י כך לא תהיה גישה נוחה ותהיה לא פחות גבוהה.
עומק החפירה הגביה את המגדלים.

החלק של הבניינים החדשים היה נקרא ביצתא, שאם מתרגמים זאת ללשון היוונית פירושה "חדשה".
ומאחר שתושבי האזור היו באמת זקוקים להגנה, עמד אגריפס, אביו של המלך של היום שנושא אותו שם והתחיל לבנות את החומה הנזכרת לעיל.
אבל הוא חשש שמא יחשוד בו המלך קלאודיוס שהוא זומם מרד והפיכה, מחמת גודל הבניין, הוא הפסיק את העבודה אחרי שהניח רק את היסודות.
ואומנם אילו נגמרה החומה כפי שהתחילה, לא הייתה העיר ניתנת לכיבוש.
כי הייתה בנויה אבנים שארכם היה עשרים אמה ורוחבן עשר אמות והיו מותאמות זו בזו כול כך, שאי אפשר היה לחתור תחתיהן, לא במכשירי ברזל ולא במכונות הרעשה.
החומה עצמה הייתה רחבה עשר אמות וגובהה היה רב מזה אילולא נשתבש חפצו של זה שהתחיל בה.

ולאחר מכן אע"פ שהיהודים הקימוהו בחיפזון, היא הגיע לעשרים אמה, חוץ משני החומות שגובהן היה שתי אמות, ומשגבי החומה- שלש אמות גובהן וכך היה כול גובהה עשרים וחמש אמות.

ומעל לחומה התנשאו מגדלים שהיו רחבים עשרים אמה וגבוהים עשרים אמה.
מרובעים היו וחסונים כחומה עצמה ולא היו נופלים מהמקדש, לא בתיאום ולא בינוי אבניהם.
ומעל מעשה אבן שהיה גבוהה עשרים אמה, היו בתים מפוארים ומעליהם- תאים עליונים ובריכות לקבלת מי גשמים ולכול מגדל היו מדרגות לוליינות רחבות.

לחומה השלישית היו תשעים מגדלים כאלו והריווח בין כול אחד ואחד היה מאתיים אמה; בחומה האמצעית היו ארבעה עשר מגדלים ולעתיקה היו שישים מגדלים.
כול היקפה של העיר היה שלושים ושלוש איצטדיות.

וככול שהייתה החומה השלישית כולה יפה – הרי עלה עליה ביופי מגדל פסיפינוס, שהתנשא בפינתה הצפונית מערבית, שסמוך לשם התמקם טיטוס.
כי בהיותה גבוהה שבעים אמה היה ניתן לראות בעלות החמה את ארץ ערב וכן קצה הגבולות של נחלת העברים עד היום; הוא היה בצורה אוקטוגנלית (=מתומן, שמונה צדדים).


חומה השלישית ומגדל פסיפנוס

וממול היה מגדל היפיקוס (=מגדל דוד) וסמוך לו-שני מגדלים אחרים, כולם נבנו ע"י הורדוס המלך בחומה העתיקה ולא היה כמותם בעולם בהיקף, בחוסן ובנוי.
כי מלבד גודל נפש מלידה ושאיפתו לתת כבוד לעיר , ביקש המלך לעשות קורת רוח לרגשותיו בגודל יפעת הבניינים האלו: כי הקדישם לזכרונם של שלושה אנשים שהיה אוהבם בלב ובנפש ושעל שמם קרא את המגדלים האלה- אח, ידיד ורעייה.
את זו הרג בגלל אהבה, כפי שסיפרנו; את האחרים איבד במלחמה , אחרי קרב גיבורים ומעתה נקרא היפקוס על שם ידיו והיה מרובע, אורכו היה עשרים אמה וכן רוחבו וגובהו שלושים אמות.
ולא היה חלל ריק בתוכו.

אבל מעל למבנה זה שהיה עשוי אבנים מתואמות זו בזו היה מיכל, עמוק עשרים אמה כדי לקבל מי גשמים ומעליו תא בעל שני גגות, גבוהה כ"ה אמה וגגות בעלי צבעים שונים; ואף אלו היו עטורות מדליות של שתי אמות ושיני חומה, גבוהות שלוש אמות.
החומה השנייה שקרא אותה פצאל על שם אחיו, הייתה שווה ברוחב ובאורך, כול אחד ארבעים אמה; ארבעים אמה היה גם בסיסה המוצק. 
מעליו וסביבו היה סטיו גבוהה עשר אמות, שהיה מוגן במעקות ומשגבים.
באמצע הסטיו ומעליו נבנה מגדל אחר שהיה מחולק לדירות מפוארות וביניהם – בית מרחץ.
וכך היה המגדל ארמון לכול דבר; ראשו היה עטור בשיני חומה ומגדליות וכול גובהו היה כתשעים אמה .

בצורה היה דומה למגדל פארוס המפיץ את ארחות ימים מתקרבים לאלכסנדריה.
אבל בממדיו היה יותר גדול בהרבה.
ועכשיו משמש מקומה של עריצות שמעון.


המגדל השלישי- מרים, כך נקראה המלכה, היה מסד עד גובה עשרים אמות, גם רוחבו היה עשרים אמה וכן אורכו.
אבל מדוריו העליונים מפוארים יותר וססגוניים יותר משאר המגדלים.
המלך ראה מתאים יותר שזה נקרא על שם אישה יהיה יותר מקושט מאלו שעל שם גברים, כשם שהללו היו יותר חסונים מזה של אישה.
כול הגובה היה חמישים וחמש אמה.

אלו היו מידות שלושת המגדלים אבל נידמה היה שהם גדולים יותר בגלל מקומם.
כי החומה העתיקה שבה היו עומדות, הייתה בנויה על גבעה נישאה ועל גבי הגבעה התרוממה מעין פסגה גבוהה יותר, עד שלשים אמה.
עליה עמדו החומות וע"י כך ניתוסף גובהם בהרבה.

מפליא היה גם גודל האבנים.
הם לא היו עשויות מסלעים רגילים, או מגושים העשויים להינשא ע"י בני אדם.
אלא נחתכו משיש לבן, עשרים אמה היה אורכה של כול אבן ורחבה עשר אמות ועומק –חמש.
והיו מתואמות זו בזו עד שכול המגדל היה נראה כאילו הוא עשוי מסלע אחד.
לאחר מכן שיפצוהו אומנים בידיהם והעניקו לו צורה וקרנות, עד כדי כך נעלם מהעין התיאום בין האבנים.



החצר המרוצפת שבתוך ארמון הורדוס. מאחור מגדל פצאל (משמאל), מגדל היפיקוס ומגדל מרים

בסמוך למגדלים אלו ובתוכם (שהיו לצד צפונו) היה ארמון המלכותי, שתיאורו עולה על כול יכולת הביטוי.
ואומנם בשפע שלו ובמתקניו, לא היה בניין שיעלה עליו .
הוא היה סגור כולו בתוך חומה גבוהה שלושים אמה, שבמרחקים קצובים היו בו מגדלות נוי והיו בו אולמי משתה ענקיים וחדרי שינה למאה אורחים.
ההתקנה הפנימית הייתה למעלה מכוח התיאור.
ריבוי סוגי אבנים.
מינים שהיו בלתי מצויים בכול מדינה אחרת, היו מצויים כאן בשפע.
תקרות נפלאות הן בגלל אורך הקורות שלהן והוד קישוט שטחם.
המון המדורים בצורותיהם שהיו בלי קצבה.
כול אלו היו משופעים ברהיטים, כשרוב החפצים שבכול אחד מהם היו של זהב ושל כסף.
מסביב היו הרבה אולמי-עמודים שהיו פתוחים אחד לתוך השני.
העמודים בכול אחד היו שונים וחצרותיהם הבלתי מקורות (בתקרות) היו מכוסים ירק; היו פרדסים ובהם כול מיני אילנות.
ומשעולים ארוכים חצו אותם ולצדם תעלות עמוקות ובריכות בכול מקום, משותפות בצורות של ברונזה שמהם יצאו מים.

היו הרבה שובכים בשביל יונים ביתיות.
אבל אי אפשר לתאר את הארמון בפרטות וכשמעלים אותו על הזיכרון, דואב הלב כיוון שנזכרים בהרס שגרמה אש הליסטים, שכן לא הרומאים שרפו אותו עד היסוד, אלא הדבר נעשה, כפי שכבר אמרנו, ע"י המורדים שבתוך החומות בפתיחת המרד.
השרפה התחילה באנטוניה ועברה לארמון ופשטה על גגות שלושה המגדלות.

אף על פי שהמקדש היה בנוי על הר חזק, כפי שאמרתי , הרי בקושי הספיק המשטח שברמתו בשביל ההיכל והמזבח.
השטח סביבו היה תלול ומשופע.
אבל המלך שלמה שהקים את ההיכל הקים חומה בצד המזרחי וסטיו יחיד הוקם על הסוללה ובשאר הצדדים היה ההיכל מגולה.
עם זאת בתקופות שלאחר מכן היה העם מרחיב תמיד את הסוללה והחלק המלא של ההר התרחב.
הם פרצו את החומה הצפונית והוסיפו שטח נרחב, כזה שתפס אח"כ היקף המקדש כולו.
ואחרי שהקיפו את ההר בחומות משלושת צדדיו מעיקרו וביצעו בעמל מלאכה יותר ממה שציפו ושעליה עמלו דורות רבים וכן הוציאו כול אוצרות הקודש עם התרומות שנדבו לה' בהמון מכול העולם המיושב, הם בנו חומה סביב הבניינים העליונים והמקדש שלמטה.
זה שביסודותיו היו נמוכים ביותר בנו מעומק של 300 אמה ; ובכמה מקומות-רב מזה.
אבל כול העומק של היסודות אינו גלוי, כי מילאו חלק גדול של העמקים, כי רצו לרומם את סמטאותיה של העיר.
בגושי אבן של ארבעים אמה השתמשו לבניה; כי שפע של מקורות והתלהבות העם הביאו למבצעים שאין לתארם ובכוח הדביקות השלימו תפקיד שאי אפשר היה לשור את סופו.



גם הבניינים העליונים היו ראויים ליסודות כאלו.

כול הסטווים היו למעשה כפולים (=דיופלין) והיו נשענים על עמודים שהיו גבוהים 25 אמה, עשויים מקשה אחת של שיש לבן ביותר והיו מקורים בלוחות ארזים.
הדרם הטבעי והברק שלהם ותיאומם היו חזיון מרהיב עין.
בלי כול יפוי חיצוני לא מעשה צבע ולא מעשה גילוף.
הסטווים היו רחבים שלשים אמה וכול היקפם עם האנטוניה, היה שש אצטדיות; העזרה הפתוחה הייתה מרוצפת מקצה אל קצה בכול מיני אבנים ססגוניות.

ומי שעבר מכאן למקדש השני מצא אותו מוקף סורג של אבן שהיה גבוה שלוש אמות, מעשה ידי אומן.
והוצבו בו ברווחים שווים, לוחות שהודיעו על הלכות טהרה, מהם היו בלשון היוונית ומהן בלשון הרומית, כדי ששום זר לא יכנס אל הקדוש.

שלט שמורה על איסור כניסה לזרים
המקדש השני נקרא קודש.
היו עולים אליו מהראשון ב14 מעלות, השטח למעלה היה מרובע והיה מוקף בחומות משלו.
גבהו החיצוני של זה, אף כי היה ארבעים אמה, היה מוסתר על ידי המדרגות.
הגובה הפנימי היה 24 אמות בלבד; כי הרצפה הייתה בנויה על שטח יותר גבוה.
מבפנים לא היה נראה כולו, כי היה מוסתר ע"י הר.
אחרי 14 המעלות היה שטח של עשר אמות בינהם, עד החומה, כולו מלא.
ומכאן הובילו לשערים מדרגות אחרות בעלי חמש מעלות, מהם היו: שמונה בצפון ובדרום, ארבעה בכול צד ושנים במזרח-בהכרח; מאחר שבחלק זה היה מחולק ע"י חומה , מקום מיוחד לעבודה בשביל הנשים והיה דרוש שער שני.
ולכן נפתח האחד מול השני.
בצדדים האחרים היה שער אחד בדרום ואחד בצפון, שהיו באים מהם אל עזרת נשים; כי נשים לא הותרו ליכנס דרך השערים האחרים ולא ללכת מעבר לקיר המפריד, אף שנכנסו דרך שער שלהן; עזרה זו הייתה פתוחה לעבודה הן לנשי המקום והן לנשים בנות האומה שבאו מהחוץ.

לקצה המערבי של הבית לא היה שער, החומה שמה לא הייתה פרוצה.
הסטווים בין השערים ובצידה הפנימי של החומה, מול לשכת האוצר היו נשענים על עמודים יפים לאין שיעור וגבוהים; סטווים אלו היו יחידיים, אבל חוץ מגדלם לא היו חסרים דבר מאלו שהיו למטה.

תשעה מהשערים היו מצופים כולם זהב וכסף, כשם שהיה אסקופותיהם ומשקופיהם, חוץ מאחד שהיה מחוץ להיכל שהיה של נחושת קורינתי (=שער ניקנור) וערכו היה מרובה לאין שיעור מאלו שהיו מצופים כסף ומוזהבים.

המקדש והשערים בהר הבית

לכול שער היו שתי דלתות וכול אחד היה גבוה שלשים אמה ורחב חמש עשרה אמה.
אבל אחרי המבוא היו מרחיבים והולכים מבפנים והיו להם אכסדראות בשני צדדיהם של שלשים אמה באורך וכן ברוחב, עשויים כמגדלים.
והיו גבוהים יותר מארבעים אמה וכול אחד היה נשען על שני עמודים, שהיקפם היה שנים עשר אמה.

מידותיהם של שאר השערים היו דומות, חוץ מאחד שהיה אחרי השער הקורינתי, זה שהיה נפתח מעזרת נשים במזרח, מול שער ההיכל שהיה גדול יותר, גבוהו היה חמישים אמה ודלתותיו ארבעים אמה וקישטו היה מהודר ביותר, כי היו טעונים לוחות עבים של זהב וכסף.
תשעה שערים אלו צופו ע"י אלכסנדר אבי טיבריוס.
חמש עשרה מעלות היו מוליכות מעזרת נשים ועד השער הגדול.
מעלות אלו היו קצרות יותר מהחמש שהובילו לכול אחד משאר השערים.

אל הקודש עצמו שהיה נתון באמצע היו עולים על גבי שתיים עשרה מעלות.
הגובה והאורך של חזיתו היו שווים, כול אחד היה מאה אמה.
אבל מאחוריו היה מקדש צר יותר בארבעים אמה, כי מלפניו היו לו שתי בליטות, כאילו היו כתפיים, עשרים אמה בכול צד.
השער הראשון היה גבוה שבעים אמה ורחב עשרים וחמש ולא היו לו דלתות, כי היה מסמל את השמים הפתוחים וגישה חופשית.

החזית כולה הייתה מצופה זהב ודרכה היה נראה לצופה מהחוץ המבנה הראשון בכול הדרו ועיניו הוכו בכול הדר הזהב המנצנץ של סביבות השער הפנימי.
אף על פי שהמקדש הפנימי היה מחולק לשני מדורים, היה רק החלק הראשון ניתן להיראות בכול גובהו, שהיה תשעים אמה.
אורכו היה חמישים אמה ורוחבו עשרים.
השער שדרכו היו נכנסים בפנים היה כולו מצופה זהב, כפי שאמרנו, כמו כול הכותל סביב.
יתר על כן, היו לו למעלה אותם גפנים, שמהם היו משתלשלים אשכולות ענבים בקומת איש; והיו לו דלתות של זהב, גבוהים חמישים וחמש אמות ורחבים שש עשרה.

לפני אלו היה תלוי וילון באותו אורך, שהיה עשוי רקמה בבלית בצבעי סגול, בוץ, שני וארגמן שהיה באופן מפליא, ערבוב זה של חומרים לא נעשה בלי כוונה, אלא שימש כתבנית העולם.
כי השני היה רומז על האש; הבוץ היה מרמז על הארץ והארגמן על הים.
משני החומרים האלו היו מרמזים על הצבע, הבוץ והארגמן היו מרמזים על המקור, כי זה היה מגידולי הארץ וזה מגידולי הים.
על הווילון היו מצוירים כול מראה השמיים, חוץ מאותות ומזלות.

אדם שנכנס בפנים נקלע לקומת הקרקע של המקדש.
גבהה היה שישים אמות וארכה כמידה הזאת ורחבה עשרים אמה, אבל האורך של שישים אמה היה אף הוא מחולק לשנים: בחלק הראשון שהיה חלוק בשיעור ארבעים אמה היו נמצאים שלשה הדברים המפליאים ביותר שהיו מפורסמים בין כול הבריות: מנורה, שלחן ומזבח הקטורת.
שבעת הנרות (כז היה מספר הקנים שהיו יוצאים מהמנורה), סמלו את שבעת כוכבי הלכת; ככרות השולחן, שנים עשר במספר, סמלו את גלגל המזלות ואת השנה.
ואילו מזבח הקטורת סימל בשלושה עשר הסממנים של הים ושל הארץ, בין המדבריות ובין המיושבת, שהכול שייך לה' ובשביל ה'.


ההיכל הפנימי, בבית המקדש
החלק הפנימי ביותר של המקדש היה של עשרים אמה.
והיה מובדל מהחוץ אף הוא ע"י וילון.
בו לא נמצא שום דבר כלל.
היה אסור בביאה, אסור בנגיעה ואסור בראייה על הכול והיה נקרא קודש הקודשים.

בצדדי המקדש התחתון היו לשכות מרובות, בשלוש קומות, שהיו מחוברים זה עם זה; היו באים לשם דרך מבואות מכול צד של השער.
החלקים העליונים היו חסרים לשכות מעין אלו והיו צרים יותר לפי היחס, אבל גבוהים יותר במידת ארבעים אמה ופשוטים יותר מהחלק התחתון.
עם שישים האמות מקומת הקרקע, היה כול הגובה מאה אמות.

מבחוץ לא היה הבניין חסר דבר שיש בו כדי להכות בתדהמה את הנפש ואת העין.
הוא היה מצופה מכול הצדדים סביב בלוחות כבדים של זהב ומיד כשעלתה החמה היו משלחים אור משולהב כזה, שכול אדם שהיה מאמץ עיניו להסתכל בו היה נאלץ להסב את עיניו כאלו היה אור של קרני החמה.
לעיני זרים שבאו מרחוק היה נדמה כהר מלא שלג, כי כול דבר שלא היה מוזהב היה לבן מאין כמותו.
מראשו היו בולטים שכבות של זהב חדות, כדי למנוע את העופות מלנוח שם ולזהם את הגג.
כמה מאבני המקדש היו בארבעים וארבע אמות בארכן, חמש אמות גובהן ורוחבן שש.

לפני המקדש עמד מזבח, גבהו חמשה עשר אמה, שילחו ברוחבו וארכו כאחד היה חמישים אמה, הוא היה בנוי בצורת ריבוע ובזוויותיו היו בליטות בצורת קרניים והיו עולים אליו מהדרום דרך כבש משופע כול שהו.
הוא נבנה בלי ברזל ומעולם לא נגע בו שום ברזל.
סורג נמוך עשוי אבנים, נאה ומלא חן היה מקיף את המקדש ואת המזבח, כאמה בגובה והיה מבדיל בין העם שבחוץ לבין הכוהנים.

כול העיר הייתה סגורה בפני זבים ומצורעים והמקדש בפני נשים בשעת וסתן ואפילו אם הללו יצאו מכלל טומאה, לא היו רשאים לעבור את הגבול שהזכרנו לעיל.
אנשים שלא היו טהורים לגמרי היו מנועים מלהיכנס לעזרה הפנימית.
שם לא היו רשאים להיכנס גם כוהנים המטהרים עצמם (=טבולי יום).

כול אלו שהיו מזרע כהונה אלא שנפסלו לעבודה בגלל מום מכול מום והיו מקבלים את המתנות שהיו זכאים להם על ייחוסם.
אבל היו לבושים בגדי הדיוט.
כי רק כהן העובד עבודה היה לובש בגדי כהונה.

הכוהנים שלא היה בהם מום היו עולים אל המזבח ואל ההיכל כשהם מלובשים בבגדי בוץ.
הם היו מופרשים לחלוטין ממשקה שאינו ממוזג, מחמת מורא הדין, כדי שלא יעברו עבירה בשעת עבודה.

הכוהן הגדול היה עולה עמם, לא תמיד, אלא בשבתות ובראשי חודשים ובכול מועד של האבות, או בעצרת כול העדה שנערכה כול שנה.
כשהיה עובד עבודה היה לובש מכנסים שהיה מכסה את שוקיו על החלציים; ובפנים לבש בגד פנימי של שש ומעליו מעיל תכלת שהיה מגיע עד הרגליים, מלא ומצויץ ומהציציות היו משתלשלים פעמונים של זהב ורימונים לסירוגין.
הפעמונים היו מסמלים רעמים והרימונים-ברקים.

האבנט המרקם, שהיה מחבר את הבגד הזה לחזה היה מורכב מחמישה פסים ססגוניים: זהב, ארגמן, שני, שש מובחר ותכלת, שבהם היו שזורים גם הווילונות של ההיכל, כפי שאמרנו.
גם האפוד היה עשוי מחומרים כאלו, אבל רובו היה מזהב.
היה לו צורה של מגן מותאם, הוא היה פרוף ע"י שתי מכבנות (=כתפות) של זהב, שהיו קבועות בהן אבני "סרדוניכס" (=אבן ספיר) גדולים מאוד ויפים.
שבהם היו חרותים שמותיהם של אלו שעל שמם היו נקראים שבטי ישראל, לצד השני היו קבועים עוד שנים עשר אבנים בארבעה טורים, שכול אחד מהם היה של שלשה, שלשה: סרדיוס, טופצוס, איזמרגד, אנטראקס, יספיס, ספיר, אחאטס, אמאטיטוס ליגוריון, אוניכס, ברילוס, כריסוליטוס; על כול אחד היה שוב חרות אחד מראשי שבטי ישראל.

על כול אחד היה שוב חרוט אחד מראשי שבטי ישראל.
ראשו היה מכוסה ב"טיארט" של בוץ מובחר, עטור תכלת, סביבו היה כתר אחד של זהב, שעליו היו גלופות ארבע אותיות הקדושות.
הללו ארבעה עיצורים הם.
בגדים אלו לא היה לובש הכוהן הגדול בזמנים רגילים, כי אז היה מעלה עליו בגדים אחרים, פשוטים יותר ורק בבואו אל הקודש פנימה; שם היה נכנס לבדו פעם אחת בשנה, ביום שבו נוהגים הכול לצום לכבוד ה'.
על העיר ועל המקדש ועל המנהגים והחוקים הנוגעים להם אדבר להלן בדקדקנות יתר; כי על אודות אלו יש לדבר לא מעט.

מבצר אנטוניה היה נתון בזווית של שני הסטווים של המקדש הראשון (או של העזרה הראשונה של המקדש), זה שהיה נשקף כלפי מערב וזה שהיה כלפי צפון.
הוא היה בנוי על גבי סלע גבוהה חמישים אמה ותלול מכול הצדדים.
מעשה ידיו של הורדוס המלך, שהיה מפגין באופן הטוב ביותר גדולתו שמלידה.
כי בראש ובראשונה, הסלע היה מצופה מקרקעיתו ולמעלה, באבנים מפולמות (=אבנים הנמצאים במערות שמים נובעים מהן תמיד) וחלקות, הן בשבילי נוי והן כדי להכשיל כול אדם שינסה לעלות או לרדת דרכם.
ולא עוד אלא לפני גוף הבניין הייתה חומה גבוהה שלש אמות; ולפנים ממנה התנשא מגדל אנטוניה בכול הדר גאונו לגובה של ארבעים אמה.

בפנים היו לו השטח והסידורים של הארמון, כי היה מחולק למדורים מכול הצורות ולכול הייעודים, בהם אכסדראות, בתי מרחץ וחצרות רחבות בשביל הצבא; וכך נדמה היה כעיר, על שום רוב שימושיו ועל שום הדרו היה נראה כארמון.

מראה כול צורתו היה של מגדל, עם שאר המגדלים על כול אחת מארבע הפינות.
שלשה מבין המגדלים האלה היו גבוהים כול אחד חמישים אמה וזה שהיה בקרן דרומית מזרחית היה גבוה שבעים אמה וכך ניתן להשקיף ממנו על כול המקדש.

במקום שמבצר האנטוניה התאחד עם הסטווים של המקדש היו מדרגות שהיו מוליכות אל שני הסטווים האלו ודרכם ירדו אנשי המשמר, כי קוהורטה (=יחידה שמונה 480 חיילים) רומאית הייתה מבוצרת שם תדיר ובימי מועד היו תופסים עמדות כשהם מזוינים סביב הסטווים, כדי לשים עין על ההמון ולשמור מפני כול תנועה של מרד.

כי אם המקדש היה שוכן מעל העיר כמו מבצר, הייתה אנטוניה חולשת על המקדש ושוכני העמדה היו שולטים על שלשתם; לעיר העליונה היה מבצר שלה, ארמונו של הורדוס.
הר ביצתא היה מובדל מהאנטוניה, כפי שאמרתי ובהיותו הגבוה מכולם, נגעו בנייניו המתנשאים שם בחלק של העיר החדשה והיה היחיד מצד צפון שהאפיל על המקדש.

ומאחר שאני עתיד לדבר על העיר ועל חומותיה בדקדקנות יתר, די עכשיו בזה שאמרתי.


- יוספוס פלאביוס, מלחמות היהודים ה', ה'.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה