"ובכן, בני אדם, מעכשיו הרי אתם שבעים מהרעות שמצאו את ארצכם: אתם, שלא נתתם דעתכם לא לכוח שלנו ולא לחולשה שלכם, איבדתם בזעפכם הבלתי שקול ובטירופכם, את עמכם, את עירכם ואת מקדשכם ואתם עצמכם עומדים לאבד בדין- ועכשיו הכרזתם מלחמה גלויה ברומאים?
כלום אתם נשענים על רוב האוכלוסייה שלכם ? והרי חלק קטן של הגייסות הרומאים די בהם כדי לצאת נגדכם. אתם סומכים אפוא, על בעלי ברית?
אבל איזה עם חוץ להגמוניה שלנו יבקש להעדיף את היהודים על הרומאים? ואם לגבי כוח גופני, הרי יודעים אתם שהגרמנים הם עבדינו.
ולגבי חוסן חומותיכם, אבל אילו חומות עשויות לשמש מכשול יותר גדול מהים האוקיינוס המקיף את הבריטים, הסוגדים כיום לנשק הרומאי?
ואם אתם סומכים על רוחכם האיתנה ועל חריפות מפקדיכם, הרי אתם יודעים יפה שאפילו הקרתגים נכבשו.
ואם כן, נדחפתם למלחמה ע"י אהבת הבריות של הרומאים, שהרי בתחילה ניתנה לכם רשות על ידינו לכבוש את הארץ ולהושיב בה מלכים מקרב אחיכם ולאחר מכן שמרנו על חוקת אבותיכם וניתנה לכם לחיות כרצונכם, לא רק בינכם לבין עצמכם, אלא גם בנכם לבין אחרים וביותר, שאנו נתנו לכם רשות לגבות את התרומות בשביל אלוקיכם ולאסוף נדרים ונדבות ולא הכלמנו ולא עיכבנו בידם של אלו שהיו מביאים אותם ומה עלה בסופכם?
העשרתם יותר- על ידנו ובכספנו עשיתם הכנות למלחמה בנו!
ולבסוף, לאחר שנהניתם מטובות כאלו, הפניתם את השפע נגד המשפיעים ועשיתם כמעשי הנחשים שאינם בני תרבות: הטלתם את הארס באלו שחיבקו אתכם.
אתם הקלתם ראש בעצלותו של נירון וכדרכם של שברים ונקעים הייתם שקטים בעניין רע זמן מסויים על מנת להתגלות אחר כך ע"י מחלה חמורה יותר ושילחתם רסן מיצרכם בשביל תקוות נטולי בושה.
אבי בא לארץ לא כדי להענישכם על הדברים שאירעו תחת קסטיוס, אלא כדי להזהיר אתכם.
אילו היה בא כדי להחריב את האומה, היה ממהר ובא אל השורש והיה שוסה מיד את העיר הזאת: ואילו אבי הלך להחריב את הגליל ואת המקומות הסמוכים לו וע"י כך נתן לכם שהות לחזור בתשובה.
אבל בעינכם הייתה אהבת בריות זו- חולשה וברגשי רחמינו הזנתם את עזותכם וכשנסתלק נירון נהגתם כבני בליעל שאין כמותם;
המהומות שהיו לנו מבית עודדו אתכם ובשעה שאני ואבי היינו במצרים, השתמשתם בשעת הכושר כדי להכין מלחמה נגדנו ולא התביישתם לגרום צרות לאלו שנתמנו להיות אימפרטורים, הללו שאת אהבת הבריות שלהם כמפקדים, חזיתם מבשרכם.
ובשעה שההגמוניה מצאה אצלנו מקלט ושקטה הארץ בכול הממלכות שתחת ידיה ועמים זרים שלחו אלינו משלחות ברכה, שוב היו היהודים עושים מלחמה.
והיו משלחות שלכם אל היהודים בעבר הפרת, כדי לעוררם למרד: מבצרים נבנו מחדש: וכאן קנאה ותחרות בין העריצים ומלחמת אחים: הדברים היחידים ההולמים אנשים רעים כול כך.
אני באתי לעיר הזאת ובידי פקודות עגומות מאבי שלא היו לרצונו והשמועה בדבר נטיית העם לשלום שימחה את ליבי.
ואילו לכם קראתי להפסיק לפני שהתחילו מעשי האיבה:
וזמן רב אחרי שפתחתם בהם חסתי עליכם.
נתתי ערובות לבורחים ושמרתי להם אמונים כשהם ברחו אלי: ומרובים היו האסירים שנהגתי עמם ברחמים ומנעתי את מעניהם מלענות: ובעל כרחי הבאתי את המכונות שלי נגד חומותיכם: ותמיד ריסנתי את גייסותיי שהיו צמאים לדמכם: ואחרי כול ניצחון הזמנתי אתכם להשלים, כאילו הייתי אני המנוצח.
ובשעה שקרבתי אל המקדש השכחתי מליבי את חוקת המלחמה ובקשתי מכם לחוס על מחוזות הקוד שלכם ולשמור על מקדשכם לטובת עצמכם והצעתי לכם יציאה ללא פחד וערובות ביטחון או אם הייתם רוצים בכך- שעת כושר להילחם במקום אחר.
לכול הדברים האלו התייחסתם בבוז, ובמו ידיכם הצתם אש במקדש.
ואחרי כול הדברים האלו אתם, בני התועבה שאין כמותה, מזמינים אותי לשיחה.
מה יש לכם להציל כנגד הדברים שאבדו? ולאיזו הצלה אתם זכאים אחרי שמקדשכם חרב? אף על פי כן, גם עכשיו אתם עומדים מזויינים ובשפל מצבכם אין אתם מופיעים כמתחננים.
אנשים אומללים, על מה אתם נשענים? כלום אין עמכם מת ומקדשכם נסתלק ועירכם בידי ונפשכם בידי? כלום סבורים אתם שמיתה משונה מביאה תהילה?
אבל אני לא אתחרה עמכם בטירוף, הטילו נשקכם והכניעו עצמכם ואני אחמול על חייכם, בדומה לבעל בית נוח, המעניש את אלו שאין להם תקנה ואציל את כול השאר לעצמי."
- יוספוס פלאביוס, מלחמות היהודים ו', פרק ו'
כלום אתם נשענים על רוב האוכלוסייה שלכם ? והרי חלק קטן של הגייסות הרומאים די בהם כדי לצאת נגדכם. אתם סומכים אפוא, על בעלי ברית?
אבל איזה עם חוץ להגמוניה שלנו יבקש להעדיף את היהודים על הרומאים? ואם לגבי כוח גופני, הרי יודעים אתם שהגרמנים הם עבדינו.
ולגבי חוסן חומותיכם, אבל אילו חומות עשויות לשמש מכשול יותר גדול מהים האוקיינוס המקיף את הבריטים, הסוגדים כיום לנשק הרומאי?
ואם אתם סומכים על רוחכם האיתנה ועל חריפות מפקדיכם, הרי אתם יודעים יפה שאפילו הקרתגים נכבשו.
ואם כן, נדחפתם למלחמה ע"י אהבת הבריות של הרומאים, שהרי בתחילה ניתנה לכם רשות על ידינו לכבוש את הארץ ולהושיב בה מלכים מקרב אחיכם ולאחר מכן שמרנו על חוקת אבותיכם וניתנה לכם לחיות כרצונכם, לא רק בינכם לבין עצמכם, אלא גם בנכם לבין אחרים וביותר, שאנו נתנו לכם רשות לגבות את התרומות בשביל אלוקיכם ולאסוף נדרים ונדבות ולא הכלמנו ולא עיכבנו בידם של אלו שהיו מביאים אותם ומה עלה בסופכם?
העשרתם יותר- על ידנו ובכספנו עשיתם הכנות למלחמה בנו!
ולבסוף, לאחר שנהניתם מטובות כאלו, הפניתם את השפע נגד המשפיעים ועשיתם כמעשי הנחשים שאינם בני תרבות: הטלתם את הארס באלו שחיבקו אתכם.
אתם הקלתם ראש בעצלותו של נירון וכדרכם של שברים ונקעים הייתם שקטים בעניין רע זמן מסויים על מנת להתגלות אחר כך ע"י מחלה חמורה יותר ושילחתם רסן מיצרכם בשביל תקוות נטולי בושה.
אבי בא לארץ לא כדי להענישכם על הדברים שאירעו תחת קסטיוס, אלא כדי להזהיר אתכם.
אילו היה בא כדי להחריב את האומה, היה ממהר ובא אל השורש והיה שוסה מיד את העיר הזאת: ואילו אבי הלך להחריב את הגליל ואת המקומות הסמוכים לו וע"י כך נתן לכם שהות לחזור בתשובה.
אבל בעינכם הייתה אהבת בריות זו- חולשה וברגשי רחמינו הזנתם את עזותכם וכשנסתלק נירון נהגתם כבני בליעל שאין כמותם;
ובשעה שההגמוניה מצאה אצלנו מקלט ושקטה הארץ בכול הממלכות שתחת ידיה ועמים זרים שלחו אלינו משלחות ברכה, שוב היו היהודים עושים מלחמה.
והיו משלחות שלכם אל היהודים בעבר הפרת, כדי לעוררם למרד: מבצרים נבנו מחדש: וכאן קנאה ותחרות בין העריצים ומלחמת אחים: הדברים היחידים ההולמים אנשים רעים כול כך.
אני באתי לעיר הזאת ובידי פקודות עגומות מאבי שלא היו לרצונו והשמועה בדבר נטיית העם לשלום שימחה את ליבי.
ואילו לכם קראתי להפסיק לפני שהתחילו מעשי האיבה:
וזמן רב אחרי שפתחתם בהם חסתי עליכם.
נתתי ערובות לבורחים ושמרתי להם אמונים כשהם ברחו אלי: ומרובים היו האסירים שנהגתי עמם ברחמים ומנעתי את מעניהם מלענות: ובעל כרחי הבאתי את המכונות שלי נגד חומותיכם: ותמיד ריסנתי את גייסותיי שהיו צמאים לדמכם: ואחרי כול ניצחון הזמנתי אתכם להשלים, כאילו הייתי אני המנוצח.
לכול הדברים האלו התייחסתם בבוז, ובמו ידיכם הצתם אש במקדש.
ואחרי כול הדברים האלו אתם, בני התועבה שאין כמותה, מזמינים אותי לשיחה.
מה יש לכם להציל כנגד הדברים שאבדו? ולאיזו הצלה אתם זכאים אחרי שמקדשכם חרב? אף על פי כן, גם עכשיו אתם עומדים מזויינים ובשפל מצבכם אין אתם מופיעים כמתחננים.
אנשים אומללים, על מה אתם נשענים? כלום אין עמכם מת ומקדשכם נסתלק ועירכם בידי ונפשכם בידי? כלום סבורים אתם שמיתה משונה מביאה תהילה?
אבל אני לא אתחרה עמכם בטירוף, הטילו נשקכם והכניעו עצמכם ואני אחמול על חייכם, בדומה לבעל בית נוח, המעניש את אלו שאין להם תקנה ואציל את כול השאר לעצמי."
- יוספוס פלאביוס, מלחמות היהודים ו', פרק ו'
