מה בין המרד הגדול למרד גטו ורשה

תארו לכם שממרד גטו ורשה, לא היו נותרים ניצולים אלא רק הסרטים והתמונות צילמו הגרמנים והדו"ח שנכתב על המרד על ידי המפקד הגרמני יורגן שטרופ:...

?מה היינו חושבים על המורדים, בטווח של כ-2,000 שנה קדימה

שני קבוצות פנאטיות, משיחיות, אחת האצ"י והשנייה אי"ל שהיו מסוכסכות ביניהם, החליטו להטיל מורא על האוכלוסייה היהודית בגטו ולמרוד בצבא הכי חזק היה קיים באותה התקופה, בגרמנים...

אתם כבר יכולים לנחש שכוונתי ליחס שלנו כיום לקנאים שמרדו ברומאים, במהלך המרד הגדול.

זה החל בחיסול מנהיגיהם (מורדי גטו ורשה, הוציאו להורג מספר משתפי-פעולה עם הנאצים, דוגמה לכך הוא אלפרד נוסיג, חבר היודנרט שהוצא להורג ב-22 בפברואר 1943).

האי"ל הקים בית כלא שבו הוחזקו והוצאו להורג בוגדים ומשתפי פעולה.

גם הגדול ברומאים, החל בחיסול המשתפים עם הרומאים, דוגמת הכהן הגדול.

.

דיכוי המרד בידי הגרמנים בערב פסח, י"ד בניסן תש"ג, ה-19 באפריל 1943, כנראה שהגרמנים קיבלו השראה מרומאים שכמוהם החלו את כיבוש העיר ירושלים בשנת 70 לספירה.

כיבוש ירושלים ע"י הרומאים החל בערב פסח שנת 70 לספירה, כשלפי דברי יוספוס פלביוס, היו נמצאים באותה העת בירושלים, לרגל מצוות עלייה לרגל להקרבת הקרבנות בירושלים כי2.7 מיליון יהודים.

.

וכהוכחה לטענה שמרד גטו וורשה היה לשווא, היו מצטטים את ההיסטוריון הגרמני שיספר גם על הרעב שנגרם לתושבי הגטו ועל אנושיותו של שהמפקד הגרמני יורגן שטרופ, כשבבוקר ה-20 באפריל נתן ללוחמים הקנאים של גטו וורשה, אולטימטום להניח את נשקם ולהיכנע עד השעה עשר בבוקר, אשר נדחה על ידם.

לו רק היו נכנעים, הייתה נמנעת הריסת בית הכנסת הגדול של ורשה. שטרופ עצמו היה זה שפוצץ את בית הכנסת במופע ראוותני,

.

בטח יהיו שיטענו הרומאים לא רצחו ועשו סלקציה ליהודים, כמו הגרמנים...

אז יש לי חדשות לכם, הגרמנים יכלו לקבל השראה למעשי הרצח הנפשעים שלהם, ממעשיו של אספסיינוס, שבדיוק את זה עשה ודוגמה בולטת לכך היא סיפור כיבושה של מגדלה.

לסיכום ניתן אולי לומר בציניות, שבגלל קיצוניות ושנאת חינם, חרב גטו וורשה... לקח לדורות הבאים..

" ומספר כול ההרוגים (בירושלים) ביום ההוא, לרבות נשים וילדים (שכן גם על הטף לא חמלו), הגיע לשלושת אלפים ושש מאות. האכזריות של הרומאים נתגלתה זו הפעם הראשונה החמירה את הפורכנות. הוא (פלורוס)ציווה להלקות ולסמר לצלב בעלי מעמד הפרשים (מקורבים לשלטון הרומי). אנשים אלו אף על פי שהיו יהודים על פי מוצאם, זכו בגדולה רומאית"

- מלחמות היהודים , יוספוס פלביוס.

מאורע זה קרה הרבה לפני המרד הגדול...

ולאחריו הגיעו הפוגרומים ואת הבולטים שבהם נציין:

טבח יהודי דמשק - 10,500 יהודים

טבח ביהודי קיסריה - 20,000 יהודים

טבח ביהודי אשקלון- 2,500 יהודים

טבח ביהודי עכו (פתולמאוס) - 2,000 יהודים

טבח ביהודי אלכסנדריה- נספרו 50,000 גויות של יהודים.

ובהקשר לטבח יהודי אלכסנדריה, כתב ההסטוריון יוסיפוס פלביוס: "לא חמלו על טף ולא נשאו פני זקן, הם הרגו אנשים בכול הגילים, עד שכול המחוז נשתף בדם.."

כול זה קרה ועוד אירועים רבים נוספים, הרבה לפני פרוץ המרד הגדול, בעידוד השלטון הרומאי.

היהודים מנו אז לפי הערכות כמיליון או איש ולא 16 מיליון כמו היום...

.

ואם משהו לא הבין את דברי, שיקרא את מה שאמר יצחק צוקרמן כשנשאל איזה לקח צבאי אפשר ללמוד מהמרד, בשנת 1968, בעת ציון 25 שנים למרד וכך השיב:

"אני לא חושב שישנו צורך אמיתי לנתח את המרד במונחים צבאיים. זו הייתה מלחמה של פחות מאלף אנשים כנגד צבא אדיר ולאף אחד לא היה ספק מה תהיה התוצאה. המרד אינו מקרה שיש ללמדו בבתי ספר צבאיים. ... אם ישנו בית ספר שבו לומדים את הרוח האנושית, שם המרד צריך להיות מקצוע מרכזי. מה שחשוב ללמוד הוא הכוח שהפגינו הנערים היהודיים, אחרי שנים של עוני, מחסור והשפלה – הכוח לעמוד כנגד משמידיהם, ולבחור בעצמם איך ימותו, והבחירה הייתה: טרבלינקה או מרד."

המנורה- סמל המדינה.

"אם הרומאים לא היו מתפארים בניצחונם בקשת טיטוס, לא היינו יודעים צורת

המנורה מבית-המקדש", כותב המשורר יהודה עמיחי באחד משיריו.

?האומנם

אם נסתכל שנית בציורי המנורה שנחשפו בפסיפסי בתי-הכנסת העתיקים,

?תתעורר מיד השאלה: האומנם המנורות זהות

המנורה מימין מתוך פסיפס בבית הכנסת במעון ומשמאל, מתוך קשת טיטוס

מבט מהיר מגלה כי הבסיס במנורת "קשת טיטוס" העטור דרקונים ושאר דמויות פאגניות שונה לחלוטין מצורות בסיסי המנורות שנתגלו ברצפות פסיפס בבתי –הכנסת מהמאות הראשונות לספירה.

במחקר מקיף שפרסם הפרופ' דניאל שפרבר הוא מוכיח כי מנורת "קשת טיטוס" ששמשה מודל לסמל מדינת-ישראל, אינה זהה, כלל ועיקר, למנורה שניצבה שנים רבות בבית-המקדש ואשר תאמה את התיאור המקראי. המנורה שברומא דומה, דמיון מפתיע, לבסיס עמוד שנתגלתה במקדש הרומי − פאגאני שבדידימה, טורקיה.

בסיס עמוד שנתגלתה במקדש הרומי − פאגאני שבדידימה שבתורכיה.

כותב פרופ' שפרבר: "כאשר בא הורדוס לשקם את בית המקדש (השני,

לאחר פלישת הפרתים בשנת 40 לפה"ס) ולשפץ את כליו, ניצל הזדמנות זו לייצור בסיס חדש − בסגנון המקדש אשר בדידימה, על סמליו הלקוחים מפולחן אפולו שהיה כה אהוב על פטרונו".

הסוסים של אל הים- נפטון או של אפולו

מסתבר שהבסיס למנורת שבעת הקנים ששימשה במקדש מימי מלכותו של הורדוס היה זר לחלוטין ליהדות.

רק לאחרונה התגלה בחפירות מדרום להר הבית, ליד הכותל הדרומי, ע"י הארכאולוגית ד"ר אילת מזר, מדליון מצופה זהב מהתקופה הבזנטית שגם עליו הוטבעה המנורה על פי המנהג היהודי, עם בסיס תלת רגליים, כפי שמופיע בפסיפסים שבבתי הכנסת ובתבניות שונות.

הבחירה של המנורה כפי שקבע אותה הורדוס לסמל המדינה, אינה מפתיעה לאור העובדה שמדינת ישראל רואה עצמה כמדינה מערבית כהמשך לתקופת הזוהר של שלטון הורדוס ופחות רואה עצמה שכממשיכת המדינה היהודית, זו של תקופת המקרא וזאת רואים לאור החשיבות שרואה ממשלת ישראל בשימור אתרים רומים לעומת הזנחתם של אתרים מתקופת המקרא.

טקס החאג' של היהודים

על רקע האירועים במכה, ראוי לזכור שהמנהג של המוסלמים, לעלות למכה לחוג את החאג', הועתק מהיהדות.

מרבית יהדות העולם בתקופת בית שני, גם אלו ששנאו את הממסד ששלט בבית המקדש, ראו בבית המקדש בירושלים, את המוקד והמרכז של דתם ושל יהדותם.

ובשלושת החגים, שהיו מועדי העליה לרגל לירושלים וביניהם חג הסוכות שמתקרב אלינו, ירושלים התמלאה ביהודים, שעלו מרחבי העולם.

יוספוס פלאביוס מספר על שניים וחצי מיליון יהודים, שעלו לרגל לירושלים, לחוג את חג הפסח, ערב פרוץ המצור הרומאי על העיר, בעת המרד הגדול.

המקורות של חז"ל נוהגים אף להצביע על כמות של כ-12 מיליון יהודים בירושלים.

יהודים ברחבי העולם, דאגו לעלות לירושלים, לפחות פעם אחת בחייהם, כמו שהמוסלמים נוהגים כיום, לעלות למכה.

אפילו פילון, הפילוסוף היהודי מאלכסנדרייה, שחי במאה הראשונה לספירה והיה יהודי עשיר, שיכל לעלות לירושלים מדי שנה, אילו רצה, הגיע לירושלים פעם אחת בחייו.

בארץ ישראל, העלו לירושלים מדי שנה, את הביקורים והעשרות למיניהם וגם את הקרבנות הפרטיים: חטאת, אשם, קרבן שלמים...

לצורך הטהרות והבעת תודה.

אפילו אלו שהתנגדו לכוהנים שמשרתים בבית המקדש, הביאו קרבנות.

כמו לדוגמה הנוצרים הראשונים, שהיו עולים להר הבית, מתפללים שם ומעלים קרבנות.

רוב היהודים בעולם, תרמו את מס מחצית השקל.

ישנם סיפורים רבים במקורות חז"ל וסיפורים היסטוריים, כמו בספרו של יוספוס פלאביוס, שמספר על משלחות של יהודים מרחבי העולם שהעלו את המס לירושלים.

כך שהיה בבית המקדש בירושלים, אוצר עצום.

פלאקוס, שהיה מושל רומא בפרובינקיה "אסיה הקטנה", (תורכיה של היום) במאה השנייה לפנה"ס, עצר את העברת מס מחצית השקל מאסיה לירושלים, בטענה שהיהודים גנבו את המס.

היהודים תבעו אותו ברומא.

העדות לסיפור מתועדת בנאומו של קיקרו בעד פלאקוס, בה הוא מגנה את היהודים ומכנה אותם ברשימה של סטראוטיפיים.

היו יהודים שהגיעו מרחבי העולם כדי לתרום לבניית בית המקדש.

יש תיעוד ארכאולוגי, על יהודי מרודוס שתרם לבניית בית המקדש.

ניקנור מאלכסנדריה, שתרם את השערים מנחושת, שנקראו על שמו והגלוסקמה שלו נחשפה בחפירות ארכאולוגיות בירושלים.

גלוסקמא של ניקנור צילם: Deror avi 

באוקטובר שנת 1902 התגלתה מערת קבורה בתוך שטח שקנו ג'ון וקרוליין אמילי גריי היל (Gray Hill) במטרה להרחיב צפונה את מעון החורף שלהם בהר הצופים.

בתמונה: הממצא החשוב ביותר שהתגלה במערת הקבורה והיא הכתובת שזכתה לכינוי כתובת ניקנור.

כתובת ניקנור

הכתובת כתובה על גבי גלוסקמה מעוטרת משלושת צדדיה, ועל צידה הרביעי הכתובת, ובה שלוש שורות ביוונית ושורה אחת בעברית או בארמית:

"העצמות אלה של נק־

נר (או 'אנשי נקנר') איש אלכסנדריה

שעשה את הדלתות.

נקנר אלכסא"

המצבה מנפ

האבן הזו התגלתה באזור נפולי, בשמפניה, אזור דרום איטליה.

ניתן לראות אותה כיום במוזיאון לארכיאולוגיה של נפולי.

:והנה לשונה של האבן

"קלאודיה [ASTER] אסתר,

שבוית מלחמה ירושלמית

אני טיבריוס קלאודיוס

עבד משוחרר של הקיסר

דאג להצבת האבן אני מבקש מכם

שתדאגו לא להפיל את האבן הזאת

עם הכתובת עליה..

היא (קלאודיה אסתר) חיה 25 שנים."

הרמזים שחבויים בכתובת זו שנכתבה על אבן גיר, מגלים לנו חיים שלמים.

לדעת פרופסור יונתן פרייס, שעוסק בהילוגרפיה, חקר כתובות, לפי צורת האותיות, ניתן לתארך את הכתובת למאה הראשונה לשפירה.

מכאן ניתן להסיק שקלאודיה אסתר, נלכדה בירושלים, במרד הגדול, לכול המאוחר בשנת 70 לספירה, שנת חורבן העיר.

:יוספוס פלאביוס שהיה עד לתוצאות המרד בירושלים, מתאר זאת כך

"את ההמון הרב, על נשיהם וטפם, מכרו לעבדות; אך כל עבד נמכר במחיר נמוך ביותר, שכן הנמכרים היו מרובים והקונים- מעטים....מספר הנמכרים לעבדות היה עצום....

-יוספוס פלאביוס, מלחמות היהודים ו' 385-384

בין השבויים האלו, הייתה קלאודיה אסטר, שזהו שם לטיני ולא היה שמה בעת שנפלה בשבי.

היא ככול הנראה דיברה ארמית, אולי יוונית, אבל לא לטינית.

כשנלכדה בשבי, הפכה היא מיד לשפחה ולא משנה מה היה מעמדה הקודם, בת של כהן גדול או בתו של איכר.

טיבריוס קלאודיוס, הוא מי שהציב את האבן.

ואת שמה, אסתר קיבלה ממנו.

כלומר קלאודיוס רכש את השפחה אסתר.

כאשר משהו בעולם הרומי משחרר עבד או שפכה, העבד המשוחרר מקבל את שמו של המשחרר.

כך למשל "יוסף בן מתיתיהו" ששוחרר ע" טיטוס פלאביוס, קיבל את השם, "יוספוס טיטוס פלאביוס".

ASTER- פרושו צמח בלטינית, או כוכב ביוונית.

לא היה לה שם לטיני או יווני לפני שנפלה בשבי, ככול הנראה נקראה "אסתר".

השם "אסתר", הוא שם עברי נדיר מאותה תקופה.

במחקר של מאות יהודים שנקברו סביב ירושלים, לא נמצא קבר מהתקופה, עם השם "אסתר".

טיבריוס קלאודיוס, היה בעצמו עבד משוחרר, עבד של קלאודיוס.

ככול הנראה הקיסר קלאודיוס שחרר אותו.

שכן הוא היה ידוע כקיסר ששחרר הרבה עבדים ובאותה תקופה הרבה עבדים נושאים את השם קלאודיוס ורבים מהם התעשרו והיו בעלי השפעה בארמונו של קלאודיוס, למורת רוחם של התושבים הרומאים, ששנאו אותם .

כנראה שהיה אדם עמיד כי היה לו מספיק כסף לרכוש את אסתר קלאודיה.

בדרך כלל לא הציבו הבעלים אבן לעבדיהם המשוחררים.

זה מצביע על יחס מיוחד של קלאודיוס לאסתר.

אסתר נפטרה בגיל 25 .

על פי המשפט הרומי , לפי חוק שחוקק אוגוסטוס בשנת 4 לספירה, שנקרא בשם "לקס אליה סנטיה", נאסר לשחרר עבדים מתחת לגיל 30 והיא למעשה שוחררה לפני גיל 30 ונפטרה בגיל 25.

החוק קובע הגבלות לשחרור לפני גיל 30 ומתיר לבעלי העבד לשחרר אישה בתנאי שהבעלים נושא אותה מיד לאישה.

אפשר לשער שקלאודיה אסתר נפטרה בגיל 25, בעת לידה, שכן ישנם הרבה נשים שנפטרו בתקופה זו בעת הלידה.

לא ניתן לדעת אם הוא היה הבעלים הראשון של קלאודיה אסתר, אבל בוודאי שהיה האחרון שלהם.

הזוג התגורר אי שם בדרום איטליה.

תמונה כללית של חייה של יהודייה אחת שנפלה בשבי בעת המרד הגדול והתגלגלה להיות אישה נשואה שחיה בדרום איטליה.

-מאמר זה לקוח מתוך הרצאתו של פרופסור יונתן פרייס, מאוניברסיטת ת"א

העדות לקיומה של עיר יהודית בחברון בימי בית שני

באתר NRG, התפרסם היום על חפירות ארכאולוגיות, שנערכו במהלך השנה האחרונה בתל רומיידה.

נחשפה עיר יהודית מהמאה הראשונה לספירה, תקופת המרד הגדול.

על פי הממצאים, העיר הייתה המתוכננת היטב, ובה מבני מגורים צפופים וגרם מדרגות. 

הממצא המרשים ביותר מיישוב קדום זה הוא שני מקוואות ציבוריים – עדות לאופייה היהודי של אוכלוסיית חברון ולמנהגי טהרה מיוחדים לאזור.

בתמונה:14 מדרגות המובילות למקווה.העיר העתיקה צילום: דוד בן שלמה

בחפירות נחשפו גם שני מבני מגורים ובהם שרידי שרפה: קנקנים עם חרצני זיתים שרופים, כלים נוספים ומפתח ארכובה מברזל, שנמצא בסמוך לפתח יחד עם מסמרי הברזל. 

סירי בישול הרודיאניים וכלי אבן – ספלים וקדרות, שאינם סופגים טומאה – מצביעים גם הם על אופיו היהודי המובהק של היישוב.

בסמוך לעיר התגלה אזור תעשייה שהיה מופרד משטח המגורים, ובו כבשן תנור לכלי חמר, וכן מערכת ברכות רדודות, ריבועיות ומטויחות לניפוי וטיוב טין. 

מתקנים דומים מאותה תקופה נמצאו בירושלים. 

ממצא מרשים נוסף הוא מערכת ניקוז בתעלות לאורך היישוב.

באזור התעשייה נמצאו גם משטחי דריכה – גתות ליין ובתי בד. 

תעשיית הקרמיקה, השמן והיין מצביעה על אופיו העירוני של היישוב.

עבודות החפירה, שהתבצעו בשטח בן דונם לערך, הן מיזם של המכון ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטת אריאל, בשיתוף עם רשות העתיקות ובניהולם של ד"ר דוד בן-שלמה ועמנואל אייזנברג.

המיזם הארכאולוגי, שנדחה במשך שנים, יצא לפועל בעקבות מאבק עיקש של ח"כ אורית סטרוק, מול שר הביטחון ובסיועו של שר השיכון, אורי אריאל.

מערכת ניקוז לאורך היישוב העתיק. צילום: דוד בן שלמה

יוספוס פלאביוס, מזכיר את חברון, כאחד מהערים היהודיות, שהצטרפו למרד ברומאים.

על קברי האבות במערת המכפלה, הוא כותב: "עד היום הזה אפשר לראות את מצבות הזיכרון שלהם, הם עשויים שיש יפה מאוד, מעשה אומנות נהדרים."

וש"במרחק של ששה איצטדיות (איצטדיה=185 מ') מהעיר, מראים גם אלה גדולה ואומרים כי אלה זו עומדת שם מימי הבריאה ועד עכשיו. "

אבל כאמור, העיר נחרבה במרד הגדול:"אחרי כניעתם התקדם קרליוס לחברון, עיר אחרת, עתיקה מאוד, שהייתה שוכנת, כפי שכבר אמרתי, באזור ההר לא רחוק מירושלים ".

בלי עמל אין שום אדם יכול להגיע בנקל להישג גדול

יום שבת, 30/8/14, 12:12

היה כבר מי שאמר ש"אלה שלא לומדים מההיסטוריה נידונו לחיות אותה שוב ושוב...

:הנה סיפור אקטואלי מתקופת המרד הגדול

הימים הם ימי המצור, של הצבא הרומי, תחת פיקודו של טיטוס פלאביוס על העיר ירושלים, כפי שמעיד על כך יוספוס פלאביוס, שהיה עד למאורעות אלו, בספרו "מלחמות היהודים ה, יב ".

בשעה שהרומאים היו עסוקים בסיום בניית הסוללה ההיקפית של המצור והבאת מכונות המצור (מגדלים שמונעים על גלגלים ובליסטראות), חפר יוחנן מגוש חלב, שהיה אחד ממנהיגי המרד, מנהרה מתחת לקרקע, מהאנטוניה, שנקראת כיום בשם מגדל דוד ועד עבודות הסוללות של הרומאים.

יוחנן מילא את המנהרות בסמוכות עצים, כשעבודות הרומאים תלויות ועומדות מעליהם.

לאחר מכן הכניסו עצים וזפת ואספלט והבעירו את כול החומר.

הסמוכות נשרפו, המנהרה התמוטטה לערימה אחת והסוללות שקעו בקול נפץ אדיר.

בתחילה בקעו ועלו ענני עשן סמיכים עם ענני אבק והאש הייתה חנוקה ע"י ההריסות, אבל לאחר שהחמרים שחנקו אותה נאכלו, פרצה אש חיה.

הרומאים נבהלו מהפיגוע ורוחם נפלה נוכח כוח המצאתו של האויב וביותר מפני שהדבר אירע בשעה שהם דימו בנפשם שהניצחון קרוב כול  כך היהודים ניצלו את ההלם של הצבא הרומי ותקפו והבעירו את סוללת המצור, שנבנתה סביב העיר.

הרומאים שניסו לכבות את האש, הותקפו ממרום חומות העיר בידי היהודים שירו לעברם אבני בליסטראות.

מכונות ההרעשה של הרומאים שהיו מכוסות במגני עור, נשרפו כולם.

הרומאים החלו לברוח למחנה שלהם כשהיהודים רודפים אחריהם והורגים אותם.

אפילו הלוחמים הרומים, שאבטחו את הבסיסים של הצבא, נלחמו עד מוות, משום שהחוק הרומאי לא התיר להם ברירה אחרת.

הלוחמים העדיפו "מות גיבורים על מיתת עונשין".

לאחר סיום יום הקרבות עם היהודים, שקעו הרומאים בדיכאון, כשגילו כי כול עבודת המצור על ירושלים שנערכה במשך 17 יום, ירדה לטמיון.."

ורבים התייאשו מלכבוש את העיר אפילו במכונות הרגילות האלו."

טיטוס כינס את הקבינט שמורכב היה מקציני הצבא, כדי להחליט על צעדיו הבאים...חמי המזג שבין קציני הצבא, סברו כי טיטוס צריך להביא את כול צבאו כדי לנסות ולכבוש את העיר בכוח.

לדעתם, במידה ותיערך התקפה מרוכזת- לא יוכלו היהודים לעמוד בהלם הראשון ויוכרעו תחת מטר אבני הבליסטראות.

המתונים יותר הציעו שיש לחזור ולהקים את הסוללות.

ואחרים אמרו כי יש להניח כול זה ורק להדק יותר את המצור, ע"י הצבת משמרות .לדעתם אי אפשר לנצח את לוחמת הגרילה של היהודים, כנגד הצבא הרומי.

טיטוס חשב כי אין זה מידתי להלחם עם כול הצבא ואילו מלחמה באנשים המוכנים למות ומלבד לא לפול בשבי, נראתה לו מיותרת.

את סוללות המגן שנשרפו, יתקשה לשקמם, בגלל שהצבא כבר בירא את כול היערות באזור.

"ולא קל יהיה לכתר את העיר בחיילים, מחמת גדלה ומחמת תנאי הקרקע הקשים ולא עוד אלא יסתכנו בהתקפות היהודים.

ואף אם ישמרו את הדרכים הידועות, ימציאו היהודים דרכים חדשות מחמת מצוקה ומתוך בקיאותם בתנאי המקום. "

בנוסף לכך ההברחות של המזון לתוך העיר, יגרמו למצור להתארך במשך זמן רב.

"יתר על כן, הוא היה חושש כי זוהר ההישג יועם אם הזמן יארך; כי אף על פי שבאורך זמן אפשר לבצע הכול , אבל התהילה צריכה לזמן קצר."

ואם משהו סבור כי זה מבצע גדול מדי וקשה- יתבונן בדעתו, כי גנאי הוא לרומאים, לעשות דברים קטנים.

ובלי עמל אין שום אדם יכול להגיע בנקל להישג גדול.

העיר יפו הגלילית

במיתולוגיה יוונית, מסופר כי אנדרומדה הייתה נסיכה אתיופית שאמה, קסיופאה, בתו של איאולוס אל הרוחות, נישאה למייסד העיר קיפיאוס. משהתגאתה אמה ביופיה הרב של בתה, עוררה את כעסו של פוסידון אל הים, שסבר כי בנותיו נאות מאנדרומדה.

סלע אנדרומדה ביפו, תמונה זו צולמה/הוכנה על ידי המשתמש Lior kap.

הוא עורר גלים שאיימו להרוס את העיר, ועל מנת לפייסו, נכבלה אנדרומדה אל סלע לחוף הים, וניתנה כקרבן למפלצת הים. הגיבור פרסאוס הרכוב על הסוס המעופף פגסוס התיר אותה מכבליה, והרג את מפלצת הים שרצתה לטרוף את אנדרומדה באמצעות ראשה של המדוזה, שכל מי שראה אותו הפך לאבן.

הסיפור נכתב על העיר יפו, אבל לא יפו שבתל- אביב, אלה העיר יפו שבגליל.

כפי שכיום יש את העיר בית לחם , ליד ירושלים והעיר בית לחם בגליל, כך היה בעבר קיימת עיר יפו בגליל המערבי.

יוספוס פלאביוס מספר על העיר יפו ששוכנת בקרבת העיר יודפת: "טריינוס ועימו אלף פרשים ואלפים חיל רגלים ליפו, שהיא עיר הסמוכה ליודפת שמרדה.."

ולאחר מכן הוא ממשיך ומתאר את העיר והחוף שלמרגלותיה: "יפו היא נטולת נמל מטבע ברייתה כי חופה מסולע והוא הולך ונמשך בקו ישר על פני כולה.

רק בשני הקצוות הוא כפוף מעט כלפי פנים, אבל גם שם נמצאים חומות סלע תלולות ושיני סלע המזדקרים ונכנסים לתוך הים.

במקום זה מראים עדיין את רישומיהם של אזיקי אנדרומידה, דבר המעיד על יושנה של אגדה זו.

רוח הצפון מנשבת נגד החוף ממש והיא דוחפת את הגלים מעלה מעלה על פני הסלעים והופכת את דרך החוף מסוכנת יותר ממדבר הים."

יפו הגלילית, צריכה להיות בהתאם לתיאור, ממוקמת בין עכו לנהריה.

קו החוף של הגליל המערבי הוא מאופיין בחופי ים חוליים רכים וזהובים ועד מפרצים סלעיים שהגלים מתנפצים עליהם בעצמה ומתיזים לכל עבר.

חוף ראש הנקרה משלב בין חול רך וזהוב לסלעים שצומחים מן המים. 

טרם אותרה מיקומה של העיר יפו הגלילית והמחקר בנושא, נמצא עדיין בחיתוליו...